פורטל הטנטרה / עולם הטנטרה / יחסים ואינטימיות / מבט של תינוק, מגע של פסנתרן

מבט של תינוק, מגע של פסנתרן

"אני לא נפגשת שוב עם בחורים שאני שוכבת איתם בערב הראשון" היא אומרת ומסכלת רגליים ארוכות. באור הקלוש של הנרות ניתן לראות שבקבוק היין כבר חצי ריק. אני מושיט לה את היד ומזמין אותה לרקוד איתי כאן בסלון בין הרהיטים. הזמן עוצר ואני מרגיש את כל הקוטביות שנוצרה בינינו מתנקזת לרגע המגע.

 

זו הפגישה הראשונה שלנו. מוקדם יותר בצ'ט כבר נגענו אחד לשני בפצעים:
"אני לא בטוח שאני רוצה להיות בקשר עם אדם שהשלווה של האחר מלחיצה אותו, ואילו לערער את הביטחון העצמי של האחר גורמת לו הרגשה נעימה. את מרגשת, ואני רואה מתחת לחיספוס את הפגיעות שלך אבל אם את רוצה קרבה – תתחילי להתחבר אל האחר, שהוא במקרה הזה אני, גבר שעומד בשערך."

"נכון אני לא באמת רואה אותך, מה היית רוצה לעשות?".
"תעלי על האוטו ובואי לכאן"
"אתה מבקש ממני להתאמץ?"
"יש חניה פרטית :)"

 

במערבולת הזו אנחנו רוקדים לאט, כאילו אנחנו על אי בודד, בתחושה שהכל אפשרי. היד שלי לא חוששת לגעת, אך עניינית בעבודת החזקת הגוף למען הריקוד, מקפידה על מרחק קטן בינינו. אנחנו מסתכלים לרגע בעיניים ואז היא מקרבת אלי שפתיים. אני יודע שאני יכול לנשק אותה אבל אני בוחר לקרב את הלחי שלי אל הלחי שלה. אני מרגיש שהיא רוצה קצת יותר ממה שאני נותן. אני מחזיר אותה אל צעדי הריקוד, נותן טיפה פחות. כך אני שולט לכאורה ובונה ביטחון, והיא שולטת למעשה בעוצמת המגע ויכולה להרגע ולשחרר.

אני לוקח את הידיים שלה ושם אותן מאחורי גבה, שומר אותה במרחק מה ממני, על הגבול הדק שבין מניעת תנועה לשחרור. כאן נבנה אמון שבו אני גם המבוגר האחראי וגם ההרפתקן הנועז והשובב בו זמנית, זה שאפשר לבטוח בו שלא יחצה את הגבול, שרק "ידגדג" אותו. האמון הזה מאפשר לה את הביטחון להתמסר. אני לא מנצל את העובדה שהיא מוחזקת כדי לנשק אותה או להתקרב אליה. התשוקה שלנו נוכחת, חזקה ועם זאת בשליטה מלאה.

 

המטפלים בעיסוי רקמות עמוק נכנסים עד הכאב ושם נשארים בדיוק על גבול הכאב ושם לאט לאט מתקדמים טיפה פנימה, תוך קשר עם המטופל, לבדוק כל הזמן אם זה ביכולת שלו. חשוב לראות שהוא מחובר לעצמו נוכח ונושם עמוק. כך מייצרים אמון והמטופל יכול להתמסר וניתן להיכנס עמוק יותר.

 

אתה נוגע בשערה, האם הוא עבה? האם הוא רך? נסה להיות כמו תינוק סקרן, לגעת כאילו זו הפעם הראשונה, בפליאה. היה קשוב, ושאל את עצמך: איך היא מגיבה? בקול, בתנועה. מה התגובה שלה עושה לך? מצא את הגבול והישאר בו, אל תחצה אותו. תהייה נוכח.


אנחנו יוצאים למרפסת. היא מחזיקה את המעקה בשתי ידיים ומסתכלת למטה. ביד אחת יש לה  סיגריה כבויה. אני עומד קרוב מאחוריה אך משאיר מרווח. זהו אך מיתוס שצריך להתקדם לאזורי הגירוי הקלאסים. אני עוצר את התנועה לגמרי ומגיש לה מצית. אי תנועה לפעמים יותר מרגשת מתנועה. יש הפתעה מבוקרת. העצירה לרגע יוצרת ביטחון. היא לוקחת שאיפות איטיות ועמוקות מהסיגריה, ואנו עומדים שם, ללא תנועה, צופים אל הרחוב. אין לי מטרה, חוץ מלהעצים את הרגע, ולבנות איתה אמון מתחת לחצי הירח.

 

הסיגריה כבתה ונפלה על הריצפה. היא מסתובבת אלי, ואני מוביל אותה לחדר שינה, אני מניח אותה בזהירות על המיטה. היא מסתכלת לעברי כשואלת: "מה עכשיו?" במקום להיכנס לחרדת ביצוע, אני נשכב על המיטה לידה, נשען על יד אחת  ומסתכל לה בעיניים. "נעים לי איתך" אני אומר לה. העצירה ברגע הקריטי מראה לה שאני בטוח מספיק בשביל להישאר במבוכה, ומשרה  גם עליה ביטחון. אני לא נוגע בה וכשהיא מתחילה לגעת בי אני נשכב אחורה ומתמסר, מאפשר לשנינו להרגע, מראה לה שאני שולט בתשוקה שלי, וגם מאפשר לה להתבטא. היא מעט מופתעת מהפסיביות שלי אבל נפתח בה משהו חדש. היא מחייכת בשובבות ואילו אני מאפשר לעצמי להנות ולהראות זאת בקול ובתנועה.

 

ואז יורדים הבגדים. היא שוכבת שם ואני עוצר לרגע ארוך. לוקח את הזמן להסתכל עליה, בלי לגעת, במבט אוהב. בהתחלה היא  אכן מהוססת, מובכת, אבל אני נשאר שם. לאט היא מרגישה את חוסר השיפוטיות שבמבט שלי, והשאלות המעכבות של דימוי גוף מתפוגגות, אצל שנינו. פתאום היופי שלה נשקף אליה מהמראה שאני מספק, ואז היא מתרווחת ומראה לי, מתוך ביטחון, את הפרח שהיא, מעלי הכותרת העדינים שלו ועד הקוצים. אני בוחן בפליאה, ומשחק ללא מטרה כמו ילד שמוצא צדפים בחוף הים.

 

לאט המשחק הופך לנגינה בפסנתר, ליטוף של קלידים, ואני מקשיב. מה קורה בהקשה חזקה? איזה מוזיקה האצבעות שלי והפסנתר רוצים לנגן?
הייתי פעם בהופעה של ראווי שנקר, מאסטר הסיטאר ההודי המפורסם. האולם היה מלא לגמרי ואז הוא והנגנים האחרים עלו והחלו לכוון את הכלים ועשו זאת במשך שעה ארוכה, בלי חשש מהציפיה של הקהל או מהמבוכה, עד שהם היו לגמרי מרוצים מהצליל.

וכשהצליל מכוון, אין יותר אני ואת, יש מנגינה. והיא עולה להרפתקאות ובודקת גבולות בעדינות וברגישות. אני מפנים את מה שאמר פסנתרן וירטואוז: "ככל שאנו מתרחקים יותר מתנועות אצבע בלבד, זכרון גופני והרגלים, והולכים אל המופשט, וככל שאנו מתרכזים יותר במוזיקה הטהורה, כך אנחנו לומדים טוב יותר את פסנתר…"

 

בתוך הקונצרט הזה, כדאי לפעמים לעצור, להסתכל ישר בעיניים. זו הזמנה להוריד טיפה את ההתרגשות שהיא מכירה, ולהיות יותר קרובה אלי, יותר נוכחת. אנחנו שם ברגע שבו הזמן עוצר מלכת. כך מתאפשרת לנו הנאה עמוקה יותר, הנאה של כל הגוף, אובדן של תחושת הזמן, אחדות הדדית. אני רואה את עצמי נשקף מעיניה. ואני אוהב את מה שאני רואה.  

 

מתוך  הסיטואציה הזו אפשר להבין משהו על חשיבותו של המגע הנכון. הוא מתאפיין כבר בבנייה הרגשית  של המפגש, ומתחיל ביצירת קוטביות שיכולה להיות עימות חזק, ועם זאת הסכמה שקטה ללכת ביחד אל הבילתי נודע. המגע עצמו אינו מבודד והמשמעות שלו נגזרת גם מהמסגרת שהוא בתוכה : המקום, מי את? מי אני? מי את בשבילי?

משם מדובר על הליכה על הגבול תוך בניית אמון. הגבר לוקח שליטה על ידי כך שהוא מתקדם פחות ממה שהאישה רוצה, מאפשר לה בעצם לשלוט על עוצמת המגע, וכך היא יכולה לשחרר. מאד עוזר להראות ביטחון על ידי עצירה וחיבוק של רגעי מבוכה, וחשוב להראות אהבה ללא שיפוטיות והקשבה מלאה. עם האמון שנוצר אפשר אפשר לדגדג את הגבולות, להציע הרפתקאות נועזות, ולאבד שליטה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *