פורטל הטנטרה / עולם הטנטרה / שיחה חופשית / כשנשאנו את שם האהבה לשווא

כשנשאנו את שם האהבה לשווא

למה אנחנו מתכוונים שכאומרים 'אהבה'? אותה מילה שמוכנים למות או להרוג בשבילה. כביכול. למה כביכול? משום שלדעתי בני אדם קוראים בשם 'אהבה' להמון דברים שהם לא באמת אהבה.

אהבה היא לא עוד רגש, אלא היא מהות הבריאה.

איכותה כמו מעיין מים זכים הניזון באין מפריע. היא בלתי מתכלה. אהבה היא מקום שקט ורוגע בתוכנו הנובע ללא הרף.

היא לא רוגשת וגועשת, היא לא יודעת את תהומות התסכול, הייאוש, הטינה, השנאה. אהבה היא הנשמה עצמה. היא השקט של הבריאה.

כשבני זוג מגיעים למבוי סתום, הם אומרים "נגמרה האהבה". מה שבאמת קרה הוא רצף של אי הבנות, תסכולים מצטברים, השלכות רגשיות, דעיכת המשיכה, ההערכה, החיבה, תחומי העניין, הקירבה, התנגשות של צרכים, ועוד. אין לזה קשר לאהבה. כשהנפש שלנו במצוקה, היא לא מצליחה להיות בקשר פתוח וזורם עם אותה אנרגיה נצחית.

מה שרוב בני האדם מכנים בשם אהבה, הוא לרוב המענה לשילוב ייחודי של מספר צרכים קריטיים בו-זמנית: צורך בחום, באינטימיות, בקירבה, הערכה, מגע, תשוקה, עניין משותף, ניראות.
כמה שזה אבסורדי – במושג 'התאהבות' יש כמעט את ההפך מאהבה. יש חוסר שקט, התניות, ציפיות, השלכות.

 

האהבה היא המעיין שבתוכנו, מהות נשמתנו, ולכן היא לא יכולה למות.
בשם האהבה נעשים בעולם מעשים איומים, שהאנושות לעיתים מהללת ומפארת, בדיוק כפי שבשם האלוהים נעשים מעשים איומים. את שם האהבה נושאים לשווא בדיוק כפי שמשתמשים בשם אלוהים.

האהבה נמצאת בכל דבר: באדם, בטבע, בצליל, במרחב. לשווא  נרדוף אחר האהבה ולא נשיג אותה, כי היא נמצאת בתוכנו. אנו רודפים אחר מה שנדמה לנו שהוא מושא אהבתנו. אהוב, ילד. אנו מחפשים מענה לצורכינו אצל האחר. אני חושבת שזה ממש בסדר שניתן מענה זה לצורכי זו. שלא תבינו אותי לא נכון: האדם לא אמור לדעתי להיות משק אוטארקי רגשי.

היפוכה של האהבה לא קיים. שנאה איננה ההפך מאהבה. שנאה היא פרשנות למכלול של צרכים קריטיים שלא מקבלים מענה והופכים לטינה כלפי מי שציפינו שיספק לנו אותם.

 

זה לא אומר שחברויות אינן מסתיימות, זה לא אומר שחיינו נטולי כאב או עימותים, אלא שאנו יכולים להשתדל להתמודד איתם ממקום של אהבה.

מה פירוש 'מקום של אהבה'?
ממקום של אהבה פירושו להיות צינור לאהבה לזרום דרכינו, כי היא לא שלנו.

להתמודד עם חיכוך ממקום של אהבה זה אומר לא להיות בעד או נגד, אלא לראות את המציאות ולראות מה המציאות מבקשת כדי שהאהבה תהיה נוכחת. מה האהבה עצמה מבקשת מאיתנו ללמוד. מקום של אהבה מבקש מאתנו לרצות לראות את האחר גם כשמעשה שלו גורם לנו כאב.

 

אז אין חסך באהבה?
לא. אלה הם צרכים אחרים שאנחנו מבלבלים עם אהבה. כמו למשל…

 

צורך במשמעות

צורך במשמעות מתפרש אצל רוב בני האדם כך: "אם אוהבים אותי, אני משמעותי. אם לא אוהבים אותי, אני לא משמעותי". לכן אנו חווים לכאורה צורך באהבה ממישהו. כדי להרגיש משמעותיים. כשאנו מוצאים את המשמעות בתוכנו, אנו גם מרגישים מלאים באהבה, ללא תלות בביטויים חיצוניים. זהו אחד הפרדוקסים הגדולים של הנפש: כשאנו מוצאים את המשמעות, פוחתת ההזדקקות לאהבה החיצונית, ואז גם האהבה הכי מורגשת בפנים ואז אנו גם קורנים ומושכים אלינו אהבה חיצונית.

 

צורך במגע

מגע הוא צורך קיומי, אבל המגע עצמו לא מספיק, צריך שהוא יבוא ממקום אוהב. מגע אוהב נחווה כמו שנשמה נוגעת בנשמה, דרך הגוף. זאת אומרת – אהבה נוגעת באהבה, דרך הגוף. זה מזין את ההיזכרות של הנשמה.

וכן, גם צורך בלגיטימציה לתשוקה להיות נוכחת במגע כשהיא מגיעה מתוך הקשבה.

 

צורך באינטימיות
שיראו אותנו. עמוק בפנים. שישקפו לנו את עצמינו. פשוט ככה. שיראו לנו את עצמם. עמוק בפנים.

 

אהבת הורה כשיקוף של ישותנו

אנו כבני אדם זקוקים שבני אדם אחרים ישקפו לנו את מי שאנחנו באמת. לכן אהבת אם ואב היא כל-כך חשובה. נשמתו של תינוק נוצקת לתוך הגוף בתהליך של מספר שנים. בתהליך הזה, ככל שההורים יהיו מראה טובה יותר לאהבה (שהיא נשמת התינוק), כך התינוק ידע להכיר את עצמו. הצורך של הנשמה בהשתקפות של האהבה, הוא מה שמחבר אותנו לרקמה אנושית אחת, הוא הגורם לכל צורות התקשורת האנושית.

 

אז מהו הרגש שאנחנו מרגישים כלפי אדם אהוב? ברור שזאת אהבה. זאת ההשתקפות של נשמתנו. של אותו ניצוץ בריאה שמעניק לנו חיים.

איך מבדילים בין חסך במשהו אחר לחסך באהבה?

בשביל לדעת באמת, צריך לערוך תשאול פנימי מפורט. נניח שעכשיו אני מרגישה חסך באהבה. אני עושה לעצמי רשימה של הדברים שבאמת חסרים לי כשאני אומרת את זה. לרוב התשובות יהיו: חבר, מגע, קירבה, מישהו לחלוק איתו, תחושת סיפוק ועוד ועוד. זאת אומרת שיש כאן סל שלם של דברים שחסרים לי כרגע ומחפשת את הדרך לתת להם מענה.

 

אהבה אפשר להרגיש במדיטציית אהבה. איך זה? הרי אין אף אחד איתי באותו הרגע. זאת משום שבמדיטציית אהבה, אנו חוברים אל מקור נשמתנו, שהיא האהבה עצמה.

 

למה אנו מבלבלים בין חסך אחר לבין אהבה?

רובינו גדלנו על תפיסה מתעתעת על אהבה. גדלנו על הנחה שאהבה מקבלים ונותנים. כשמדברים על אהבה במונחים של נתינה וקבלה, תמיד תתעורר השאלה הכמותית: "האם אני מקבל/נותן מספיק אהבה?" ואם בכמות עסקינן, האוכל מגביר את התיאבון, מעורר ציפייה לעוד ועוד, ובמוקדם או במאוחר תבוא גם האכזבה.

 

כשאנו בקשר ישיר והדוק עם נשמתנו, נפשנו בת חורין. לנפש חופשיה אין צורך בתביעת בעלות על מושא האהבה, אין היא אוחזת באהוביה, אינה מקנאה להם, ובו זמנית היא חשה אהובה ואוהבת.

 

ובכל זאת אנו בני אדם. עם מגבלות אנושיות. ולעתים די קרובות אנו מאבדים קשר עם המקור. אז מה התפקיד שלנו אחד עבור השני כדי שניזכר במהות האוהבת של הנשמה?

 

לשקף ליקרים לנו את עצמם. להיות נדיבים בשיקופים המיטיבים. להיות נדיבים במגע ליקרים לנו. להיות נדיבים בהגשת עזרה. להיות נדיבים במחמאות. להתעניין בהם באמת. כשהצרכים של האחר מסופקים (גם, אבל לא רק) על ידינו, והצרכים שלנו מסופקים (גם אבל לא רק) על ידם, אז יש שקט בלב ואז הלב יכול להיזכר באהבה.

כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה..

 

אז כשאני אומרת לך שאני אוהבת אותך, אני מתכוונת שאני רואה את הניצוץ הייחודי של נשמתך והוא נוגע בניצוץ הייחודי של נשמתי. והמגע הזה מרגש אותי כי הוא מזכיר לי מאין באתי. והזיכרון מחזיר לי את השקט של האהבה. וכל הבלי העולם הזה לא יעוורו אותי מלראות אותו..

 

 

 

.צילום: candibj רישיון: CC BY 2.0

מנחה תהליכים אישיים, זוגיים וסדנאות לאנשים שרוצים להתחבר לאהבה מחדש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *