חכמת המעברים

חכמת המעברים מאמר מאת: שחר כספי

במסע החיים הזה יש כל מיני רגעי חסד והודיה עם אתגרים ורגעי גבורה.

בחקירה שלי בשנים האחרונות שמתי לב שבזמן המעברים בין מצבי תודעה שונים אני פוגש באתגר ואיני ער לאתגר המגיע עד שכבר יוצאת ממני תגובה רגשית חיצונית כזאת או אחרת.

 

התמונה הראשונה שעולה לי מזכירה לי את המעבר שחוויתי באגם אטיטלן בגואטמלה בקורס השמש בסן מרקוס. המעבר שהגיע בסוף הריטריט אפשר לי לחוות חניכה לחכמת המעברים.

להבין, שכאשר אנו עוברים ממרחב חיים אחד למרחב חיים אחר עלינו לעצור רגע בתוך המעבר ולהרגיש למה אני זקוק כעת ולבחור בחופש את תנועתי וקצב המחשבה והתנועה אשר משרתים אותי, את המרחב ואת האחר.

הייתי בתהליך של התבודדות ושתיקה במשך 40 ימים שהיה משנה חיים.

 

בסוף הריטריט הרגשתי את החיים בצורה אחרת. השקט הפנימי נתן טעימה בשקט חיצוני בולט. ביום האחרון אחריי טקס הסיום הלכתי לישון בבית השתיקה. הייתי עייף מאוד כי דיברנו מעט אחרי הטקס, אכלנו ביחד וגופי התעייף במהרה.

 

ביום הבא שהגיע יצאתי לסן מרקוס (כפר קטן באגם אטיטלן) בבוקר לאחר שיעור יוגה,

התחלתי שוב לדבר ולחוות אינטראקציה עם עוד אנשים. לחזור לחיים.

בשעה 14:00 הרגשתי עייפות בגופי. כל מילה וכל מפגש גילו לי עוד ועוד על כמות האנרגיה היוצאת ממני. בשעה 16:00 נרדמתי לשנת לילה. גופי לא היה מוכן לחזרה לחברה ולכל הגירויים והמילים והצורות.

המעבר מאחדות החלל אל נפרדות הצורות היה מאתגר והרגשתי שאני לומד שוב את "מערכת ההפעלה שלי".

 

יום למחרת יכולתי יותר לשים לב ולדייק את תנועתי. פחות אינטראקציות ויותר זמן טבע באגם. עדיין בשעה 19:00 כבר ישנתי על מנת להקשיב לגוף שלי שמבקש חזרה הדרגתית לחיים. הגוף מבקש להקשיב לתנועת האנרגיה ולא לתנועת המחשבות והרצונות.

 

בהמשך הדרך זכיתי לחוות את מעבר החזרה לישראל. אחריי שנתיים באגם אטיטלן במרכז נעים למדיטציה החלטתי לחזור לישראל ולהביא את חכמת המיינדפולנס, הקקאו והחלימה הביתה.

חזרתי לישראל וקיבלתי ללא עלות דירת גג ברחוב אלנבי, מחברה שנסעה לסינגפור.

המעבר מחיים שקטים באגם לעשן האוטובוס ברחוב אלנבי עם מאות אנשים מסביבי,

עם חנויות, ריחות וגירויים רבים היה חזק למערכת שלי. התודעה הצליחה להיות שקטה אך הגוף ביקש מרחב נושם ויותר זמן הווייה במקום זמן עשייה.

 

תוך שבוע עברתי לאזור מכמורת והנשימה חזרה לבטן. המולת התודעה לאט לאט חזרה ועם התחלת היצירה, הארגון והעשייה זמני ההתבוננות הצטמצמו.

מחיים של מדיטציה וערות הייתי צריך לקבוע מופעים בשבוע שלי על מנת לחזור לתדר הנעים של החלל הפנימי בתרגול.

המעבר מהוויה לתרגול היה משמעותי ומלמד.

 

מאז חוויתי עשרות מעברים שונים כאשר המשמעותי ביותר היה המעבר מזוג מאוהב למשפחה. מעבר של לילה אחד שמשנה חיים שלמים. תשומת הלב שהייתה האדמה הזוגית שלנו וחגיגת קיומנו עברה טרנספורמציה לתמיכה באור קטן ומדהים בשם רפאל שהגיעה לחיינו. המעבר הזה מגיע ללא הוראות הפעלה. בתוכו היה לנו קשה להבין מה באמת מתרחש אך הקשר הזוגי שלנו עבר טלטלה.

 

לאחר בערך שנה התחלתי להבין מה קורה לנו. שנינו התמודדנו עם חוויית נטישה ותחושה עמוקה של נפרדות כאשר תחושת החופש נעלמה.

עם הזמן הבנו שלמעבר הזה לא היינו באמת מוכנים מבחינה פיסית ורגשית ולאט לאט התחלנו ליצור מבנים חדשים שיחזירו את תחושת הביחד בתוך חיי משפחה.

עוגן של דייט שבועי זוגי מחוץ לבית זה דוגמה למבנה שיצרנו על מנת להתמודד עם השינוי שהתרחש. מבנה נוסף שיצרנו זה זמן הוויה משפחתי מחוץ לבית כי גילינו שהזרימה של שלשותינו מחוץ לבית היא כרגע יותר הרמונית מאשר בתוך הבית.

 

יש מספר מאמרים שאני כותב על "מעברים" שונים בחיים. אני רוצה לחלוק את התיאור האישי של מעבר הלידה (מהרחם דרך התעלה אל המשפחה) מאחד המאמרים שכתבתי:

"הנשמה החדשה שמצטרפת למשפחה בדמות הילד הראשון היא כצונאמי. תדמיינו לעצמכם את הצונאמי הכי גדול ויפה שאי פעם ראיתם. הצונאמי הזה מגיע ומרסק את כל המבנים הקיימים על החוף, כל המבנים הזוגיים והשיתופיים שיצרתם לכם. לאחר ההרס אתם מקווים ומנסים ליצור מבנים חדשים התומכים בשלישיה כאשר אחד מקודקודי המשולש מגיע בדמות יצור מדהים שאינו עצמאי בשום צורה".

 

את המעבר הזה והאינטגרציה של מה שעברנו בו אני עדיין חווה ומעבד ולשמחתי כרגע יש בעיקר הודיה על הקסם שאפשר לנו לפתוח את הלב למקומות חדשים ולהיזכר בנוכחות הילדית שתמיד קיימת בפנים.

אשמח לסיים בשני מעברים חדשים קטנים יותר שאני ממליץ לשים אליהם לב בחיי היום יום.

 

המעבר מהעבודה למשפחה:

לאורך הזמן שמתי לב שלא מעט פעמים לאחר שנכנסתי הביתה הדס ואני נכנסנו לריב או אנרגיה לא נעימה שהתממשה בבית.

כאשר העמקתי לתוך הנושא בחקירה האישית גיליתי שזה פשוט עניין של "השוואת לחצים" או "סנכרון תדרים". אני מגיע מיום טיפולים עם אנרגיה שיש בה עשייה רבה ומצב תודעתי פעיל עם נושאים שונים וחוויות שונות מתוך העולם החיצוני ואני נכנס אל רחם הבית שבו יש זרימה מסוימת שכבר התהוותה בין הדס לרפאל. שמתי לב שכשאני מגיע ורוצה לחבק מיד את הבת שלי ולהיות איתה (גם לפצות על הזמן האבוד) ולפגוש בהדס (שעברה יום שלם של אמהות וזקוקה למנוחה) אני עסוק בעצמי וברצונותיי.

 

זה טבעי כמובן שלאחר יום עבודה של הנחיית סדנה, טיפול ונתינה אני מעוניין להרפות בבית וליהנות מהאהבה של משפחתי אך לא לקחתי רגע להיות בערות לשאר הצרכים והאנשים שיש בבית.

לא לקחתי רגע להתבונן בזרימה הקיימת ברגע זה בתוך הבית.

 

ההמלצה שלי אליכם (נשים וגברים) שכאשר אתם מגיעים הביתה מהעבודה מרגע שהמכונית חנתה בחנייה תשנו את הקצב. תעברו למצב של הוויה דרך נשימות עמוקות יותר וצעדים איטיים יותר.

תעצרו על השטיח בכניסה לבית ותנו לשטיח הקסם להגשים את ייעודו המסתורי. תנקו את רגליכם במשך שתי דקות לפחות כי אתם משילים מעליכם את כל תבניות האישיות שבהן הייתם במהלך יומכם. עם כל כף רגל שנוגעת בשטיח הכניסה אתם משילים דבר נוסף שכרגע אתם לא זקוקים לו. המעבר הזה לתוך הבית מבקש "ארגז כלים" אחר.

 

משילים את רצונותיכם, את תפיסותיכם, את הקצב המהיר, את הרצון לשתף, את הרצון לחבק ואת הידיעה של מה אמור לקרות עכשיו וברגע שאתם נקיים וחדשים זה הרגע לעבור לשתיקה.

 

לאחר הניקוי על השטיח בכניסה נכנסים ללא מילים ומתבוננים במה שמתרחש בפנים. מבלי להגיד "אבא הגיע הביתה" בעצם מבלי להגיד שום דבר אתם רק מתבוננים ומרגישים את הזרימה בין ההורה הנוכח בבית לילד/ים. לאט לאט התדר שלכם מסתנכרן עם התדר של יושבי הבית ואז אתם מבינים איך להתחבר לזרימה ולמצב ההוויה הקיים בבית וכך מתחילה תנועה הרמונית ויותר מכבדת ומדויקת בבית.

 

לפעמים אני נזכר במשפט: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא!"

 

אני משיל את נעלי היום יום וכל הבחוץ, כבד את יושבי המקום הקדוש ומגלה איך להשתלב כחלק מזרימה קיימת בכבוד, ענווה ואהבה.

 

 

מעבר נוסף שהרבה אנשים לא שמים אליו לב למרות שמדובר במעבר מאוד חשוב ויום יומי זה מעבר מ"חלימה לערות". רובנו למדנו שחלום זה סתם זמן שאנו חשוב אך זה רחוק מהאמת.

 

בזמן החלימה אנו לא באמת ישנים אלא המוח שלנו ער ומפרש את החלום כמציאות. לאור העובדה הזאת יש סיוטים שזה בעצם חלום שבו אני עובר חוויה קשה והמוח מפרש את החלום כמציאות ולכן נשימתי משתנה עם הבהלה ואני מתעורר לעיתים עם זיעה, רעידות וכדומה.

זאת דוגמה שכולנו שמים אליה לב (סיוטים) אך כאשר אנו קמים בבוקר רובנו שוכחים שעברנו מסע שלם בלילה הזה וצריך זמן אינטגרציה במעבר הזה. כאשר אנו קמים ומיד מתרוממים, מצחצחים שיניים, פותחים את הפלאפון וחושבים שהיום התחיל אנו מפספסים עולם ומתחילים את יומנו מתוך הרגל ולא מתוך נוכחות.

 

אם אני מרגיש את הידבקויות הגוף כאשר אני מתעורר אז אני יכול לאפשר לעצמי לקום לאט לאט, לדוג את חלומות הלילה דרך הישארות בעיניים עצומות, לשים לב לגוף שלי שמבקש להימתח ולשים לב למערכת העצבים שלי בבוקר הזה. בדרך כלל אם היו חלומות לא נעימים מערכת העצבים תהיה רגישה/רגיזה ואם היה לי מסע חלימה נעים אז אקום עם יציבות ותחושת ביטחון.

 

ההתעוררות דרך תשומת לב לגוף, מתיחות, נשימה עמוקה והתחלה בקצב הטבעי של הגוף ולא בקצב של הראש מאפשרת התחלה ברגל ימין ותנועה נוכחת במהלך היום. הקשבה לגוף לפני האוכל ותשומת לב לתנועה ערה והמשך רציף של הלילה (המציאות והחלום הם חלק מאותו המסע) מאפשרים לחוות את החיבור שאותו אנו מבקשים.

 

מאחל לכולנו לשים לב לחכמת המעברים שמאפשרת לחוות חיים של נוכחות רבה יותר בחיי היום יום.

תגובה אחת

  1. שחר אהוב
    תודה על המתנה
    רגישות וחכמה פנימית קסומה
    לקחת תחושות ושמת אתם במילים
    רכות עדינות ומדויקות
    בענווה ואהבה אינסופית
    באהבה עופר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.