he

הקטדרלה והדרקון

מאמר מאת: אוהד (פלא) אזרחי

בפולין יש עיר יפה ושמה קרקוב, בקרקוב יש טירה יפה ושמה וואבל (WAWEL). בטירת וואבל יש קטדרלה גדולה, ומעל שער הקטדרלה תלויות בשרשראות ברזל שחורות עצמות גדולות מאד של יצור כלשהו. האגדה המקומית מספרת שאלו הן עצמותיו של הדרקון סמוק וואבלסקי, הידוע כמי שחי בימים הקדמונים במערה אשר מתחת לגבעה עליה בנויה הטירה. במקביל לכל האגדות המקומיות, קיימת גם מסורת תיאוסופית הטוענת שמתחת לחצר המלכות שבטירת וואבל נמצאת צ’קרת הלב של כדור הארץ.
בנובמבר 2016 הוזמנתי ללמד בפסטיבל הטנטרה הפולני שנערך בקרקוב. המקום היחיד שהסכים לארח את פסטיבל הטנטרה בפולין היה מלון ברובע קאז’ימירז’ — הלא הוא הגטו היהודי של קרקוב. לפני תחילת הפסטיבל יצאתי עם כמה חברים לבקר בטירת וואבל. עמדנו בכניסה לקטדרלה הנוצרית, ליד עצמותיו התלויות של הדרקון, והקשבנו למדריך תיירים בריטי מזדמן, המסביר לקבוצה שלו את שלימדו אותו לומר:
“הדרקון מסמל את השטן, את הרשע, הנלחם בכוחות הטוב, ולכן היה כל כך חשוב להרוג אותו. הסיבה שעצמות בדרקון תלויות באויר” סיפר המדריך “היא משום שהמסורת המקומית טוענת שאם יגעו עצמות הדרקון באדמה - יחרב העולם”.

 

פירוק מיתולוגי:

אני רוצה להציע פירוש לאגדה של טירת וואבל כמשל למציאות האנושית דרך ניתוח סימבולי של הסמלים המיתיים המיוצגים בה כל כך יפה, ואז להסביר זאת דרך חקר המוח:
הדרקון הינו סמל מיתי חזק מאד. הדרקון קשור אל השטן ואל כוחות האופל משום שהוא מייצג את הצללים הבלתי מודעים השוכנים במעמקי ישותנו.

האדמה מייצגת באופן סימבולי את קרקע המציאות, את המודעות הרגילה שלנו. בעולם הסימבולי יש משמעות גדולה לשאלה אם משהו תלויי באוויר מעל האדמה (כמו עצמות הדרקון בקרקוב), מונח על פני האדמה, או קבור מתחתיה. הדרקון שכן במערה שמתחת לגבעה וגם לכך יש כמובן סיבה סימבולית:
המערה מסמלת את המעמקי הלא נודע, את הדברים הקבורים בתוכנו מתחת לפני השטח. שם, אכן, מסתובבים דרקונים מזרי אימה.
הקטדרלה הנוצרית מסמלת את ההפך הגמור ממערת הדרקון: הקטדרלה בנויה כשואפת לגובה כדי להניף את האנשים מחיי היומיום הארציים אל “מלכות השמיים”, שלמעלה מן המציאות. הכנסיה מעגנת את עצמה בגבהים של הרוח, בשירת המקהלה המלאכית, הטהורה, ומשום כך העולם התחתון, עולמו של הדרקון הרובץ במערה שמתחת לאדמה, נחשב בעיניה כמסוכן ומלא בחטא. הפחד הגדול של ה”קטדרלה” הוא שכוחו של הדרקון ישוב לחיים.

הריגת הדרקון, שבמקומות שונים בעולם מתהדרים בה קדושים נוצריים שונים, מסמלת את ניצחון  המוסר על הכוחות האפלים, הנמוכים והבלתי מודעים של הצללים. לכאורה - כיבוש המציאות על ידי הצד העליון, הטוב והמוסרי, אך למעשה אין זה סוף הסיפור, כי גם לאחר ניצחונה תמיד מפחדת ה”קטדרלה” משובו של הדרקון. לכן לוחשת האגדה המקומית כי אם ישובו עצמות הדרקון ויגעו באדמה, כלומר אם יהיה חיבור מחודש של כוחות האפלה עם פני המציאות - “ייחרב העולם”.

בכל מסורת מיתית יש ניצוץ נסתר של אמת, ונדמה לי שניצוץ האמת הגלום באגדה המקומית של וואבל הוא שאכן: עולמם של האנשים המכחישים את חשיבותם של כוחות הצל עתיד להחרב כשישוב ה”דרקון” ויתחבר אל “האדמה”, כשישובו כוחות הצל ויתחברו אל פני המציאות הנפשית המודעת שלנו.

 

הדרקון וחקר המוח

כדי לפענח את סמל הדרקון בעומק יותר, אני רוצה להציע עתה גישה חדשה, המושתתת על מבנה המוח האנושי:
החל משנות החמישים של המאה העשרים מקובלת בתחום חקר המוח טענתו של המדען פול מקליין, שמוח האדם מורכב למעשה משלושה מוחות שונים, המורכבים זה על גבי זה:

המח הקדום ביותר מבחינה אבולוציונית הוא המח הזוחלי, מעליו יושב המוח הלימבי, שמיוחד ליונקים ובו מרכז הרגשות, ומעליו נמצא המח החדש, הניו-קורטקס, המיוחד ליונקים העיליים והינו מפותח ביותר באדם, בו השתכללה יכולת החשיבה האבסטרקטית.
על בסיס החלוקה הזו אני רוצה להציע לראות את ארכיטיפ הדרקון כמסמל את הדחפים העולים מן המח הזוחלי שבאדם. המוח הזוחלי הוא החלק האחראי להשרדות האורגניזם, לפעולות המערכות האוטונומיות והבלתי מודעות שבו, כמו גם לדחפים מיניים חזקים ונטולי רגש.
את התרבות האנושית, המוסרית והערכית, המושתתת על פעילות הניו-קורטקס, אני רוצה לזהות כסמל ה”קטדרלה” הפנימית שלנו. המחשבה האבסטרקטית קושרת מושגים זה לזה ומייצרת מערכי מחשבה של מוסר, ערכים ודת, המחייבים את האדם לקוד התנהגות חברתי-אתי ולהתעלות רוחנית אבסטרקטית.
כל זה זר מאד למח הזוחל שלנו, לדרקון הפנימי שלנו. אותו דרקון יושב לו במערה שבתחתית המוח, ומשם הוא בז לכל אותן מחשבות מנומסות ומהוגנות בהן הוגה הקרום העליון.
וכך כתב פרופ’ יורם יובל בספרו "מה זאת אהבה”:

“על פי דגם המח של מקליין האהבה הזוחלית היא, תשוקה מינית צרופה – רצון קדום, חזק ולפעמים אלים להזדווג, הדועך אחרי שהגיע לסיפוק. … התעשייה הפורנוגראפית עוסקת במשגלים, שלעיתים קרובות נמהלת בהם גם מידה כלשהי של אלימות. כאלה הם גם חיי האהבה של הזוחלים – תכליתיים מאוד ולפעמים גם אלימים:  יש תשוקה, חדירה, ופורקן. תשוקה מינית ועוררות מינית, שוכנות עמוק בתוך המוח הזוחלי העתיק, שאינו מכיר את אהבת היונקים ואת ערכי המוסר של המוח החדש”.
הניגוד החריף שבין האינסטינקטים של המוח הזוחלי, המיוצגים על ידי סמל הדרקון והקודים המוסריים שהוגה המוח-החדש, מוצא אצל רוב בני האדם פתרון זמני על ידי הדחקת הדחפים האינסטינקטואלים, בפרט בתחום המיני, והזחתם ממרחב המודעות אל “המערה שמתחת לגבעה” - אל התת מודע. פרוייד היה מקשר זאת עם רובד ה”איד” שבנפש. אך “החלום הרטוב” של המוח החדש הוא להצליח להכחיד את הדרקון, להרוג אותו ולשלוט באופן מוחלט על הדחפים המיניים. הכנסיה הנוצרית, “הקטדראלה”, שמראשית ימיה ראתה במיניות חטא-קדמון, מבקשת להצליח לכבוש את עולם היצרים המסומל על ידי הדרקון חומד הבתולות, ואם אפשר — להורגו. לכן תלויות להן עצמות הדרקון הפולני “סמוג וואבלסקי” באויר, והכנסיה חוששת מהיום בו ישובו ויגעו בקרקע המציאות. מבחינת הכנסיה, כאשר הצל פורץ ומגיע אל המציאות הוא כובש אותה בעוצמתו הבלתי מרוסנת והורס כל חלקה טובה. עולמה של הכנסיה בנוי על הדחקת הצל והוא מתרסק ונחרב כאשר הצל מצליח להתגבר על ההדחקה ולכבוש את האישיות. המשחק הוא משחק של מלחמה הדדית, וה”קטדרלה” מנסה לודא שתמיד תהיה ידה על העליונה.

 

לשלוט ביצר המין

אולם הצורך “לשלוט בדחפים המיניים” איננו מיוחד רק לאנשי המוסר והדת. אם תבחנו את המלל שמייצרים רבים ממורי הטנטרה בעולם תגלו שגם הם, בדרכם, עסוקים בנסיונות מתוחכמים לשלוט ביצר המיני. אמנם מורי הטנטרה אינם מנסים להרוג את הדרקון, אך מבין השורות של הפרסומים הטנטריים במערב תמיד תמצאו את התקווה המיוחלת לשלוט סוף סוף ביצר המיני. אוגוסטינוס (מאבות הכנסיה) בספרו המונומנטאלי “עיר האלהים” כבר דיבר על המצב האנושי המביך, בו אברי המין אינם ממושמעים לרצון המודע. לדעתו זוהי משמעותו של “החטא הקדמון”: לפי אוגוסטינוס, אצל אדם וחוה לפני הגירוש מגן העדן "לא נלחמו בהם אבריהם [המיניים]”. הדבר המעניין הוא שאני מוצא שוב ושוב גם בקרב חברי הטובים, מורי הטנטרה למיניהם, את אותה מלחמה, גם אם אצלם לובשת היא צורות שונות ומעודנות יותר, עדיין מלחמה היא.

 

להתיידד עם הדרקון

הדרך האחרת להתמודדות עם הפער המובנה שבין השאיפות המוסריות של המח החדש ובין האינסטינקטים המיניים התוקפניים וחסרי הרגש של המוח הזוחלי (“הדרקון”) איננה דרך המלחמה, אלא דרך האהבה.
הדרך הזו איננה מבקשת לשלוט בדרקון או להרגו, אלא להכליל גם אותו באינטגרציה מלאה של השלם הפרדוקסאלי.

את הדרך הזו מסמלת בעיני הצ’קרה של לב-העולם, שפועמת באופן מופלא דווקא בחצר המלכות של טירת וואבל בפולין. הצ’קרה הזו פועמת מתחתית הגבעה כלפי מעלה. אנשי הכנסיה המקומית (“הקטדראלה”) אינם מחבבים את המסורת הרוחנית התיאוסופית, ומסרבים בדרך כלל להצביע על המקום שבו היא מזהה את פעימת הצ’קרה. באופן הפוך על הפוך זה דווקא טוב מאד, כי הדבר מאלץ את עולי הרגל המחפשים את הצ’קרה ללכת עקב בצד אגודל בתשומת לב מרובה ולהרגיש את האנרגיה בכל צעד ושעל. כשעושים זאת - ההרגשה ברורה מאד: בנקודה מסויימת, ליד הקיר של החצר הפנימית, יש פתאום אנרגיה אחרת. משהו פתוח ורגוע נפער לרווחה, ונעים מאד לשהות ולעמוד בתוכו.

חשוב להדגיש ולומר כי הכרה בצללים וקבלתם איננה מחייבת מימוש של כל הדחפים הקיימים בצל, כפי שכבר כתבו ק.ג.יונג ואחרים. אחד מגדולי הוגי החסידות, רבי צדוק הכהן מלובלין, כתב ( “צדקת הצדיק" אות רנ”ח) שבכל אדם קיימים חלקים אפלים ו“צריך להיות בקשר אחד” עם אותם חלקים. לא טוב להדיר אותם ולא נכון לדחוק אותם לפינה. מנסיון שלי עם עצמי ועם אנשים עמם אני עובד יכול אני להעיד שהצל בעיקר מחכה להכרה, וכשמכירים בו לא כאוייב אלא כידיד, הוא מוצא מקום נכון בתוך השלם. החכמה היא לדעת כיצד לפגוש את הצללים מבלי להאבק בהם ומבלי להכנע להם. כשעושים זאת מגלים לרוב שגם הצל מוכן ומזומן להתכלל באינטגרציה הגדולה של השלם. רוב הפחדים שלנו אודות מה שעלול לקרות אם חלילה ניתן לצל מקום אינם אלא דימיונות אימה הנולדים מן הזרות שנפערה בינינו ובין הצללים שלנו. כשמתיידדים עם הצללים מגלים לרוב שהם אינם באמת מפלצות. הבעתה שלנו מפניהם נולדה רק בגלל שלא העזנו להכיר אותם מקרוב והפכנו אותם לזרים לנו.
המוח הזוחלי שלנו יודע שהוא איננו קיים במנותק משאר חלקי המוח. הוא מודע לכך שהוא חלק ממבנה הגדול יותר, המכליל אותו בתוכו. אולי משום כך, כשפונים אליו ממקום שמוכן למפגש ולא למלחמה, מגלים שהמוכנות הזו קיימת גם בו.

המוח הזוחלי הוא פרימיטיבי, ורק משום כך הצד התרבותי שלנו מזהה אותו כ”רע”, אולם כפי שכבר לימד הבעל-שם-טוב בתורתו המיסטית: “הרע אינו אלא כיסא לטוב”. או כפי שכתב מורי וידידי המשורר ברוס ליאון בשיר-הדרקון שלו (בתרגום חופשי שלי לעברית):
“בשמחה על כוחי הייתי מוותר
כפות רגלי הדרקון שלי תומכות היו
בתחתית כס-מלכותך המוזהב,
אם לבבך רק היה רחב דיו
להזמינני בברכה
לשוב הביתה”.
כשם שאין באמת “חיות רעות” והפסוק אותו אומר יעקב אבינו “טרוף טורף יוסף, חיה רעה אכלתהו” מסמל לדעתי את הנתק בין יעקב ובין הטבע הפראי (=עשיו), כך גם המוח הזוחלי שלנו איננו “רע”. חיות טורפות כי הן רעבות, והרעב מאיים עליהן. חיות תוקפות כשהן סבורות שחיה אחרת מאיימת עליהן. תוקפנות איננה קיימת בטבע אלא כתגובה למצב מאיים. הלכך, מתחת לתוקפנות ניתן תמיד למצוא חשש. הנחש חושש שידרכו עליו ולכן הוא מכיש. הדרקון חושש שינסו לחסל אותו (ויש לו עובדות היסטוריות רבות להסתמך עליהן) ומשום כך הוא תוקפני. אולם כשנגשים אל הדרקון “עם עששית דולקת ולב פתוח” כפי שכותב ברוס ליאון בהמשך השיר, ולא “עם שריון וחרב מצוחצחת” - מגלים שהוא בעצם פתוח לידידות.

 

הלוחש לדרקונים

אז עמדנו שם ככה, מיכל מעיין, אור קורן ואנוכי, מתחת לעצם הגדולה של הדרקון התלויה באויר, ניסינו להפוך את עצמנו להארקה ולחבר את העצם, לפחות מבחינה אנרגטית, בחזרה אל האדמה. הקטדרלה אולי תקרוס מן החיבור הזה, אבל משהו אחר יבנה במקומה וגובהו יהיה פי כמה ממגדלי הכנסיה. על כנפי הדרקון ניתן לנסוק לגבהי מרומים. “יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים” כתב הרב קוק, ואני רוצה לתקן ולומר: כנפי דרקונים אדירים…
מי שראה אנשים ה”לוחשים לסוסים” מתידדים עם סוס עד שהלה רוכן מיוזמתו ומזמין אותם לעלות על גבו לסיבוב ריצה ללא אוכף, יודע על מה אני מדבר. מי שמוכן לצאת מההתבצרות המוסרנית המתגוננת, להכיר במקומו וחשיבותו של הצל שבתוכו, מבלי לנסות להכחידו מחד ומבלי להכנע לו מאידך — יזכה בסוף שהדרקון יכרע לרגליו ויזמינו למסע מטורף בשחקים — הרחק מעבר למגדלי הקטדרלות המפוחדים — ובתהומות העמוקים של השאול.
היכולת האינטרגטיבית של האדם מתפתחת דרך תרגול שלא מתכחש לא לגבהי הרוח ולא למעמקי הגופניות, לא לאחדות הגדולה של כל הקיום (המורגשת על ידי הלב) ולא ליחידנות הקטנה של האינדיבידואל הבודד אל מול העולם הגדול והמנוכר.
מאידך חשוב להבין שהמוח הזוחל והמוח הלימבי (המוח היונקי, האחראי לרגשות) אינם מתקשרים באמצעות שפה מילולית. השפה המילולית שייכת לתקשורת של מוח החדש, ואם ברצוננו לתקשר עם הרבדים הקדומים והפחות מודעים שקיימים בתוכנו — עלינו ללמוד לתקשר איתם בשפתם הם. העבודה עם המוח הזוחל חייבת להיעשות דרך חוויות מוחשיות, עם הגוף, ותוך שימוש בדימויים מעוררים יחד עם תנועה, נשימה, וקול, כפי שאנחנו עושים בסמינרים שלנו (ובפרט בשלב השני של הסמינרים של ISTA).

 

האם קיים מוח רוחני?

בהרצאה שנשא בפני החברה התיאוסופית ב 2009 טען פרופסור מדהאב קולקטאר (Kolkatar M) מאוניברסיטת פונה שבהודו לקיומו של “מוח רביעי” באדם, לו הוא קורא “המוח הרוחני”. המוח הזה פעיל בעת מדיטציה, טען, בזמן שהאדם חווה אחדות גדולה עם הקיום והשקטה של מרוץ המחשבות. אינני יודע על קיומו של המוח הרביעי, אך מחקרים רבים הנערכים כיום בעולם מצביעים על שינויים במבנה המוח המתרחשים אצל מודטים מנוסים מאד, כמו צמצום גודל האמיגדלה (אותו חלק במוח הלימבי האחראי על תחושות חרדה) והגדלת האקסונים המקשרים אזורים שונים במוח.

לי אישית ברור הדבר, שכשם שבטירת וואבל הפולנית קיימת אלומה של אנרגיה שפולחת ועולה מן האדמה ועד השמים, אלומה שיש בכוחה לכלול את הדרקון ומאורתו, את טירת המלכות ואת הקטדרלה גם יחד, כך גם באדם יש יכולת אינטגרטיבית שצומחת כאשר מוכנים ליצור אינטגרציה בין כל החלקים המרכיבים את השלם המופלא שאנחנו. האדם הינו פרדוקס אלהי המחבר שמים וארץ, תהומות ורקיעים, וכנחש האוכל את זנבו “נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן” (ספר יצירה) מתגלה אז שהתחתיות והמרומים קשורים זה בזה במעגל אינסופי, שהנחש הוא הוא המשיח כמו שאמרו המקובלים (אותה גימטריה 358) והדרקון הדחוי שלנו הוא בעצם החלק לו חיכינו כל העת.

————-
המחבר: פלא, אוהד אזרחי, הינו שמאן-מיני, מורה בכיר בארגון ISTA הבין לאומי, אומן, מוזיקאי, מקובל-רדיקאלי, רבי בתנועה ליהדות מ9

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.