איזהו גיבור?

בשבועות האחרונים הרהרתי במשפט "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (מקור: משנה, מסכת אבות, ד'). מה שאמור להיות הנחיה עבורנו מילא אותי דווקא עצב גדול.

המילה שתפסה אותי הייתה יצר. כל מה שמתפרץ מאתנו בעוצמה רבה, באש. שלושה ביטוים עיקריים יש לאש: מין, יצירה וכעס. משהו בכיבוש של היצר העלה בי עצב. התבוננתי עוד פנימה ושאלתי למה? מה בדיוק במשפט הזה מעלה בי עצב?
התשובה צפה מאליה: משהו בסתימת הפה ליצר המיני מחד ולכעס מאידך, גרם לי להתקוממות נגד סירוב עמוק לפגוש אמת בתוכינו. לפגוש קונפליקט גדול שלא פתור. הלכתי לפגוש את הקונפליקט הלא פתור בתוכי. בין היצר והכעס.

 

שנים רבות חוויתי תסכול עמוק בכל פעם שהבעתי כעס מתפרץ. גם עם היצר המיני חייתי בהכחשה. התוצאה: קרע פנימי. ניתוק מהיצר ומהעוצמה גם יחד.
כי אם אתמסר לו, אהיה כמו אבא שלי – נשלט על-ידי יצרו, ואם אסתום לו את הפה – אהיה כמו אמא – מפוחדת מהחיים עצמם ולא נותנת לעוצמתה ביטוי. אז עדיף להיות "נורמאלית". כמו כולם.
אפשר לומר מאבק בין החשש להיות משולחת רסן לבין הפחד לתת ליצר למות בקרבי, עם כל המשתמע מן המוות הזה.\עד שהסכמתי לפגוש אותו – את היצר. גם את הארוס וגם את הכעס. ליצור איתם דיאלוג קרוב. גיליתי דברים מעניינים מאד.

גיליתי שהתסכול שאני פוגשת כשאני מביעה כעס נובע ממספר מקורות:

  1. משום שמתחת לכעס יש כאב על צורך שלא מקבל מענה. כאב – משום שלא ידעתי לזהות את הצורך האמיתי ומשום כך מובן שגם לא ידעתי איך להביע אותו.
  2. גיליתי שאין בי פחד לפגוש כעס אצל האחר. נהפוך הוא. כאשר אני מזהה אצל האחר כעס שלא מבוטא, חוסר הביטוי של הכעס הוא שגורם לי לפחד משום שתחושתי היא שיש שם תיבת פנדורה שמאיימת להרוס חלקות זרועות.
    גיליתי שיש בי עניין גדול לפגוש את הכעס. גם שלי וגם של האחר. לפגוש את הכאב שמסתתר מתחתיו ואת הצורך שמתחת לכאב. לחלוק בחשיפות את הכאב והצורך.
  3. גיליתי שיש סוג של כעס שתפקידו להציב גבול. לומר "עד כאן". למדתי לזהות מהו הגבול שנחצה ולהביע אותו לפני שהכעס הופך ליריקת אש (נו, לא תמיד מצליחה ליישם עד הסוף)
  4. פתרתי את הקונפליקט המיני בתוכי, בין הרצון להדוף ממני את האנרגיה חסרת המעצורים של אבי לבין הריצוי של אמי. השלתי ממני את זה וגם את זה ופגשתי את הארוס המתוק, הפשוט, המקרב, האוהב, המחבר, המרפא.
  5. זיהיתי כמה הארוס חשוב ליצירה שלי. אי אפשר ליצור באמת מבלי לפגוש ולתת יד ליצר המיני שבנו. זוהי אש היצירה. לכן כל-כך חשוב להבין את המיניות האישית שלנו, לחיות איתה בשלום, לתת לה מקום ובמקביל לנתב אותה לאפיקי יצירה.

חזרתי שוב אל "הכובש את יצרו". כובש. כמו מכבש. כלי שנועד להפעיל לחץ על גוף ובכך לשנות את צורתו. להדק ולשטיח אותו. כמה עצוב כשהופכים את היצר לשטוח. דו ממדי. כמה עצוב כשלא מסכימים לפגוש אותו.
ואז בא הפתרון: בהתכנסות ה " cosmic lovers" לפני שבוע בדיוק, עמד דוכן של חולצות שעוצבו במיוחד להתכנסות, שכל כולה עסקה בנושא מיניות ואינטימיות. ממקום של מחקר עמוק ומכבד מאד. חולצה אחת משכה את עיניי. "איזהו גיבור – הפוגש את יצרו" היה כתוב עליה. זהו! גאוני! לפגוש את היצר. להכיר את הלא-מודע שלו. את הקונפליקטים הלא פתורים בתוכנו, להבין אותם ולעשות אתם שלום.

את החולצה עיצבה נופר ויינבלט . כשאלתי את נופר מיהו הגאון שאמר את המשפט הזה, היא סיפרה לי ששמעה את זה מפיו של Or Koren. תודה אור. הארת…

חזרתי בשלישית אל משפט המקור: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". חיפשתי קצה חוט שיוביל אל החוכמה שטמונה בו. מצאתי את קצה החוט דווקא במילה כובש.  מן השורש שלה (כ.ב.ש) נוצרת גם המילה כבש (לא הזכר של הכבשה, אלא עם ש' ימנית) כֶּבֶשׁ – משטח משופע שמשמש לעליה וירידה; רמפה.

המיניות שלנו, כמו גם הכעס, שניהם יכולים בקלות להטריף את דעתנו. להשתלט ולשלוט עלינו. זה קורה בעיקר כשאנו מסרבים לפגוש אותם באמת. להכיר מה מנהל אותנו שם מתחת לפני השטח.

את הביטוי המיני שלנו מנהלות האמונות שלנו על מין. הן נמצאות באזור הלא-מודע ונחרטות בעיקר סביב גיל ההתבגרות. כל אמונה, יוצרת בנו דפוס התנהגותי. לדוגמא: האמונה "מין זה מסוכן" יוצרת בנו התנהגות שמתחמקת, באופן לא מודע, מאינטארקציות מיניות, גם עם אנשים שהלב כן רוצה קירבה אתם.
את הכעס שלנו מנהלת הפרשנות שאנו נותנים למציאות שאכזבה אותנו. כשנסכים לפגוש את הכעס, את הרגשות שמסתתרים מתחתיו, את השיפוטים שהוא מצמיד למציאות, ואת הצורך האמיתי שמסתתר מתחתיו,  נוכל גם ללמוד ממנו. להבין מה הוא בעצם רוצה ללמד אותנו.

מיניות וגם כעס הם מקומות כאוטיים. מקומות של דיסוננסים. של מימוש ופחד ממימוש. של אור וצל. מקומות של צורך בגבולות, רצון לפרוץ גבולות ופחד מחציית הגבול בו זמנית.

שניהם, המיניות והכעס הם מורים חשובים מאד. אם נסכים לפגוש אותם, נוכל גם ללמוד מהם. כשאנו מסכימים ללמוד מהם, הם מתעדנים.  הם כבר לא מנהלים אותנו אלא מעלים אותנו בכבש אל דרגה מפותחת יותר של עצמינו. כך אנו הופכים אחראים על שניהם – על המיניות וגם על הכעס. אדם לא יכול לקבל עליו אחריות כשהוא לא יודע במה מדובר…

אני ממליצה בחום לפגוש את היצר שלנו, לקחת עליו אחריות וללמוד לנתב אותו  במעלה הכבש.

 

צילום:  CC BY 2.0 Wolfgang Staudt

מנחה תהליכים אישיים, זוגיים וסדנאות לאנשים שרוצים להתחבר לאהבה מחדש.

ארוע בדיקה – כותרת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *