פורטל הטנטרה / עולם הטנטרה / טנטרה ותודעה / "היא מתנגדת לך כדי לראות איך אינך מתמוטט מהעוצמה שלה…"

"היא מתנגדת לך כדי לראות איך אינך מתמוטט מהעוצמה שלה…"

דיידה

מאת רפיק

תמיד אחרי ריב גדול ודרמטי אני חוזר הביתה ואומר לרותי – "את המתנה שלי!"
והיא מביטה בחשדנות בגבר העולץ שרק לפני שעה (או יומים) יצא מהבית בטריקת דלת, בוחנת אותי בעין עקומה.
"ואני לא אומר זאת מחנופה!" אני מכרכר סביבה, אני אומר את זה כתלמיד של דיוויד דיידה, המורה שכתב את "דרך גבר" התנך שאני קורא בו ומפנים כל פעם עוד קצת:

"בת זוגך יודעת את חולשותיך יותר מכל אחד אחר.
מתנתה לך, אם היא אישה טובה, היא לבחון אותך במצבי-רוחה האפלים,
שוב ושוב, עד שתוכל לחדור אותה באהבתך"

לשיטתו של דיידה, באופן לא מודע, בת הזוג מאתגרת אותך, מתנגדת, עושה לך מבחנים בכדי להעצים אותך, כדי שאתה, מחובר ומעוגן בעצמך הגבוה, תתנגד לה חזרה ובכך תוכיח זכריות ראויה לאמון. לדאבון הלב ברוב הפעמים אתה נכנע לה, מבטל את רצונך מלפניה, נאטם לקיטוריה ולכן שניכם סובלים: היא מתאכזבת שאתה לא מחובר לרצון שלך ואתה מתאכזב שהיא לא עוזרת לך.

אני יושב בשדה, משקיף אל הבית, ומודיע לעצמי באכזבה, "אדוני, איבדת את עצמך לגמרי" כמו ספן רטוב שעומד על ספינתו המנופצת תרנים, מקטרת כבויה בפיו – שוב הים ניצח אותי. אני קברניט מאפן, ששוב כשל לשלוט בים הרגשי הגדול הזה, ים עצום ורחב מלא מצד אחד באיי חלום, חופי פלא, ודולפינים מקפצים, ומצד שני מטלטל אותך בסערות רגשות, ברקים ורעמים וגלי ענק. במקום לצחוק עם הסערה, במקום לרקוד איתה טנגו, נלחמתי בה חזרה.
טעות.

מתי אני ורותי רבים? כשאני מתחבר לילד הקרבן. זה שחש שלא רואים אותו ולא שומעים אותו ומכאן – שלא אוהבים אותו. ואז הוא עושה דרמה והולך לשדה. בוטש ברגבים וחופר פנימה לתוך עצמו. קודם כל קודח מחשבות של החלק קרבני בתוכו שמרגיש לא אהוב, חלק שרוצה אהבה ותמיכה ללא תנאי, יציר נפש מריר, נקמן, שעושה דרמה ונאטם ברוגז (שמביעים בי בעיקר משפטי היא "היא לא מבינה…" ו"היא לא רואה…" ו"בגללה…"). הוא מתבכיין בתוכי עד גמר ואז בהיפוך תודעתי אקרובטי – תודה לביירון קייטי – אני מזהה מתחתיו את המקור לכל הבעיה: יש עוד חלק נפש – אחר! מתנשא! – אותו רפיק שלא אוהב את הילד הקרבני שהוא! הו נפשי כמה שכבות לך! הן אני בעצמי שולל אותו, אני בעצמי מתעלם ממנו, מי אוהב את הילד הקוטר הפנימי?? אני לא מזדהה עם צרכיו,  רגישותו מביכה אותי, חולשתו היא חולשתי… הן אני הוא זה שלא מקבל אותו – ואת מי רותי מייצגת? בדיוק את זה! את חלק הנפש הביקורתי, חסר הסבלנות, הלא אוהב…
המממ… מעניין.
הכל חוזר אליך וקקה בידך.

וכשהוא נזכר בזה הוא נמס פתאום לתוך עצמו, והוא חוזר הביתה בליבו שיר הודיה קטן לדוייד דיידה שלימד אותו: היא מתנגדת לך כדי

לראות איך אינך מתמוטט מהעוצמה שלה. כשאתה זז הצידה ומתנהג כמו ילד ומאשים ונעלב, היא מתאכזבת כי אתה לא ראוי לאמון שלה. היא רוצה להרגיש שהיא לא יכולה להזיז אותך מהמרכז שלך: שהיא תכעס ואתה נשאר אוהב, היא תאיים ואתה נשאר תומך, היא בעיקר תרד עליך ואתה נשאר בסבבה.

איך עושים את זה? כשתאהב את עצמך במלאות, על שלל חלקי הנפש, כולל הדחויים והקרבניים, זה יקרה. עד אז האמון שלך בנשי הוא מוגבל, עד אז אתה קבצן שמלקט אישורים, והאישה במבחניה, כמו הים במבחניו, הופכת אותך לספן טוב יותר, שמאמין בעצמו וביכולותיו, שמנווט באוקיאנוס ולא לוקח אותו באופן אישי, לא נעלב ומתגונן ומאשים את הרוח והגלים. אם הים ירצה למעוך אותך – הוא ימעך אותך. בתכל'ס הוא כבר עשה את זה כמה פעמים.
ואתה עדיין עוד כאן לספר על זה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *