לילה אוראלי

חירות רדיקאלית איננה יכולה להיות בתחומי האגו כי האגו לעולם איננו חופשי ואיננו יכול להיות חופשי. חג הפסח, חג החירות, איננו חג החופש של האגו. חג הפסח מציע, לפחות כאפשרות, דרך לחירות רדיקאלית, שהיא למעשה חירות מהשעבוד העמוק ביותר – אותו שיעבוד הנמצא בתוכנו, וגם אם נצא כביכול ממצרים יחד איתו, לא נצא באמת כי ניקח את מצריים איתנו לכל מקום בו נלך. כמו שאמר רבי זושא מהניאפולי (המאה הי"ח, פולין), שהרבה יותר קשה להוציא את הגלות מהיהודים מאשר להוציא את היהודים מן הגלות.

חג הפה

חג הפסח מתמקד בשני דברים הקשורים באותו איבר – באכילה ובדיבור – שניהם קשורים בפה. אוכלים הרבה בליל הסדר. אוכלים מצה ומרור, חרוסת וכרפס, שותים ארבע כוסות יין ומדברים המון. בחג הפסח הפה-שח, והפה אוכל. זה עלול להיות סוג של התבהמות אין סופית. 

סם המוות או סם החיים?

במקומות רבים הפך אכן ליל הסדר ללילה של האבסה מוגזמת בכל מטעמי הדודות הבשלניות, בצד פטפוטים חסרי ערך. אך על זה כבר נאמר בתלמוד שדרכי השם יכולות להיות דרכי חיים או דרכי מוות, דרכים שמובילות את האדם להתעלות ולפתיחה להויה הגדולה והמסתורית של החיים, או דרכים שמובילות אותו לסגירות, אטימות וטמטום הלב.

אין זה חשוב אם אתה מוגדר כאדם "שומר מצוות" או לא. אדם יכול להיות "דתי שומר מצוות" אך שמירת המצוות שלו איננה יותר מאשר אובססיה נוירוטית פשוטה, והיא מובילה אותו לאטימות, גזענות וסגירות, וכך מתקיים בו מה שנאמר בחז"ל כי מצוות התורה עלולות להוות גם "סם המוות" ולא רק סם חיים.

כדי לטעום את סם החיים שבתורה לא די לקיים אורח חיים שמוגדר כ"דתי". עליך להיות אדם דתי באמת. כלומר – אדם שפתוח לאלהים, אדם ששם לב כל הזמן לא רק למה שאתה עושה אלא בעיקר לאיך שאתה עושה זאת. כי כדברי חז"ל העמוקים כל כך – אותו מעשה יכול להחיות את הלב, ואותו מעשה יכול גם להמית את הלב. ההבדל הוא בכוונה הפנימית. ולפיכך ליל הסדר יכול להיות לילה שמוסיף חיות לנפש ויכול גם להיות לילה שמעציב את הלב, מפטם את הגוף וממית את הנשמה.

לילה אוראלי

כאמור – ליל הסדר מתמקד בפה: אכילה, שתיה וסיפור יציאת מצריים. לכן ליל הסדר הוא לילה אוראלי. לפי הפסיכואנליזה, השלב הראשון בהתפתחות האדם הוא השלב האוראלי, הממוקד בתחושות ההנאה שבאזור הפה.

בואו נראה מה אומר פרוייד – אבי הפסיכואנליזה עך הנושא:

על פי פרוייד השלב האוראלי בהתפתחות האדם נמשך מהלידה עד גיל שנה לערך, ומאופיין בריכוז האנרגיה המינית באזור הפה. למרות שהפה מזוהה עם קבלת מזון, התינוק לא מוצץ רק כדי לאכול אלא גם כהנאה גרידא ולכן מוסיף למצוץ גם לאחר ששבע. העיקרון המנחה את התנהגותו של התינוק בשלב זה, על פי פרוייד, הוא עקרון ההנאה. לדעת זיגמונד פרויד, לסיפוק הצורך במציצה יש השפעה חיובית על התפתחות האדם, ויש לכך גם השלכות גדולות על המשך חייו כבוגר. תינוק שמצץ דיו יתפתח לאדם אופטימי, המקבל את עצמו ואת זולתו, ומוכן להמשיך ולהתפתח.

לעומת זאת -  קבעון (פיקסציה) בשלב האוראלי מתאפיין בהתנהגות אוראלית גם בגיל מאוחר, כמו מציצת אגודל, לעיסת מסטיק, עישון, כסיסת ציפורניים, אכילה ועוד.

הקבעון האוראלי מתרחש כאשר הילד אינו בא לידי סיפוק בינקותו, או לחילופין – כשהוא מסופק יתר על המידה. לקבעון בשלב זה ישנן תכונות אופי נלוות - אדם שהוא טיפוס אוראלי פסיבי יהיה תלותי, ילדותי ופסיבי. ואילו הטיפוס האוראלי האגריסיבי יהיה וכחן, נצלן, ציני וישלוט בזולת. עד כאן סיכום דבריו של פרוייד בנושא.

אך כיצד כל זה קשור לליל הסדר ולסידור עניני חירותו של האדם?

הכל מתחיל בתפוח

לפי תורתו של רבי צדוק הכהן מלובלין (נפטר ב1900) ליל הסדר עוסק בתיקון השיעבוד הראשון של האדם – שורש כל השעבודים – והוא השעבוד למזון. רבי צדוק רואה את תחילת נפילתו של האדם מבחינה רוחנית, מן החירות העליונה למצב המשועבד של האגו האנושי, כטמונה באכילת פרי עץ הדעת. הכל מתחיל באכילה. הכל מתחיל בפה. אכילת פרי עץ הדעת (לפי חז"ל היה גפן, או חיטה, או תאנה, אבל הם אף פעם לא חשבו על תפוח...) סמנה את השלב האוראלי של המין האנושי.

ומבחינה זו – כל המין האנושי נתקע על קבעון בשלב האוראלי. כולנו עדיין מוצצים אצבע. מעניין כי בתורת קריאת כף היד מסמלת האגודל את תודעת ה'אני', תודעת האגו של האדם (אגו-דל...) כי האגודל האנושי מאפשר לנו לאחוז בעולם באופן שלא מתאפשר לקופים, למשל.

המין אנושי נתקע בשלב האוראלי, ושם טמון זרע הפורענות של שעבודו ועבדותו. קללת האכילה מעץ הדעת היא קללת העבדות "בזעת אפך תאכל לחם". מהותה של הקללה איננה המאמץ דווקא. מהותה של הקללה טמונה בנתק מהמקור האלהי. החירות קיימת רק במישור האלהי, ולמען האמת מקור חיותו של האדם – מצוי באותו מישור עצמו. אך נפילת האדם מתודעתו הגבוהה מביאה אותו לשכוח את מקור החיים ולהתמקד כל כולו בעולם התופעות. צריך לעבוד. צריך להוציא לחם מן הארץ. ומקור החיות הוא במאכל. אך לא כך הוא – מקור החיות איננו במאכל – אומר רבי צדוק – מקור החיות הוא האלהי, חי החיים, והחיות האלהית מתלבשת במאכל הגשמי כדי להחיות כל בשר.

כוונת האכילה

לכן רואה רבי צדוק באכילת המצה, המרור ושאר סימני הפסח דרך לתיקון של אותו שעבוד אוראלי ורדיקאלי של האדם. מי שאוכל את המצה מתוך תחושה והכרה עמוקה שהוא אוכל אלהים, אלהים שמתלבש בתוך מזון גשמי, אך האוכל עצמו הוא אלהי, ולא רק האוכל – אלא גם התשוקה לאכול שבתוך האדם עצמו – גם היא תשוקה אלהית – מי שאוכל כך, טוען רבי צדוק, יכול לתקן משהוא עמוק מאד בקבעון האנושי הראשוני, ולהשתחרר מהשעבוד העמוק הנובע מהתודעה העצמית של האני, הקיים פה, במציאות, בעולם התופעות, ותלוי בו.

ברצוני להביא, למטיבי לכת, קטע מדבריו של רבי צדוק, שלמרות שערכתי אותו כמה שיכולתי, פתחתי ראשי תיבות והסברתי דברים בסוגריים, עדיין הוא קצת קשה לקוראי עברית מודרנית, אך בכל זאת – שווה את המאמץ. בקטע הזה מסביר רבי צדוק כיצד אכילת מצה בכוונה ראויה – כפי שהסברתי לעיל – מתקנת את הפגם של אכילת עץ הדעת, וכיצד מי שזוכה לכך נפתחת בפניו הדרך אל עץ החיים עצמו, הקשור להכרת האמת וסוד המציאות כולה:

"מצות אכילת מצה נותנת קדושה באכילות. ... וזה טעם מה שאמרו בזוהר (פרשת בא) יצר הטוב ויצר הרע (רמוזים בעניני) חמץ ומצה. וכן בלשון רבותינו ז"ל (נקרא היצר הרע) 'שאור שבעיסה', משום שעיקר היצר הרע (טמון) באכילה כידוע, (והוא נובע) משורש הנחש....

(והתיקון הוא על ידי שאוכל מתוך הכרה ש)הכל מאמיתותו יתברך שמו – הטעם שיש במאכל שנערב לחיך, וכוח החיות שבו להחיות הגוף, (כל זה) אינו במאכל מצד עצמו, שזה נקרא "העולם הזה" ... אלא הוא כוח השם יתברך, ואין עוד מלבדו, והכל הוא לשם הויה, שהוא הממלא כל עלמין (=הכוח האלוהי הממלא את כל העולמות) ואז נעשה מאכלו כדוגמת המן (שירד לבני ישראל במדבר) מן השמים. ... וכאשר הוא מכיר בברכתו ש'להויה הארץ ומלואה' הרי נעשה מארץ שמים, ומאכלו (הופך להיות בבחינת) לחם שמלאכי השרת אוכלים ... (ולאדם כזה) ניתנו כל רזי התורה. כי (בשל חטא עץ הדעת) ניתנו 'הכרובים ולהט החרב המתהפכת לשמור דרך עץ החיים'. ו(חטא עץ הדעת היה רק בענין האכילה בתאוה. ואוכלי מן היינו בכונה הנ"ל ומתקן (את החטא) לגמרי, (ולכן) נסתלקו השומרים מדרך עץ החיים אצלו" (ערוך מתוך "פרי צדיק, קונטרס עת האוכל, אותיות י-יא). 

מעבר לתלות, לווכחנות ולצורך בשליטה – יש מצה

הקבעון האוראלי של המין האנושי יוצר בנו מצבים של תלות מחד וצורך בשליטה מאידך, היא מביאה אותנו להיות ווכחנים וציניים, ומרוחקים מהיכולת לגעת עם הלב באמת. ליל הסדר האוראלי בא לתקן זאת על ידי אכילה בכוונה רואיה, ודיבור נכון, שהוא "סיפור יציאת מצריים – כלומר – ההפך מווכחנות שכואלת אותנו בחומות ה"אני הצודק" – דיבור שמביא ריפוי, שמבקש אהבה, שמזמן חירות – חירות רדיקאלית, חירות של האדם מעצמו. ולכן בסיומו של ליל הסדר ניתן באמת לקרוא את מגילת שיר השירים. כי מי שיוצא מהקבעון האוראלי – יכול סוף סוף לעשות אהבה.

___________________________________________

אוהד אזרחי:  מייסד שיטת KabaLove מוסמך כרבי ומורה רוחני בתנועה ליהדות מתחדשת (Jewish Renewal), ייסד ועמד בראש ''קהילת המקום'' במצוקי דרגות, פיתח את שיטת ''קלפי מעשיות ברסלב'' וחיבר ספרים בהגות קבלית חדשה (''מי מפחד מלילית?'' ו''בסוד לויתן'' בשיתוף עם ד''ר מיכה אנקורי - שניהם בהוצאת מודן).