להזדיין בסבלנות

נשימה עמוקה

כאמור פלא הנשימה מכיל בתוכו את המפתח לעבודת הטנטרה. חוץ מזה נשימה עוזרת לכל מי שמתחיל להתעסק באנרגיות. זאת עובדה: כל פעילות נפשית אם רוחניות (טנטרה, יוגה, מדיטציה, רייקי) ואם ספורטיביות (ריצה, שחיה, טניס), תמיד המטרה העליונה שלנו היא להישאר ממוקדים, להתחבר למקום פנימי שהוא אחד. אם נדע להשתמש בה, נשימה עמוקה תעשה בשבילנו את העבודה. היא חסכנית, היא עוזרת לנו אנרגטית, היא מביא שקט, היא הופכת אותנו לאחד.
אבל איננו נושמים עמוק בכלל. כלומר, יחסית לאפשרויות העומדות לפנינו אנחנו ממש קמצנים באוויר, לוגמים אותו בכמויות מזעריות. למה זה ככה?
כי מי שנושם עמוק - מרגיש, והחברה בה גדלנו אינה מעודדת רגשות. הביטו בכל ילד קטן, בכל תינוק. ראו איך הוא נושם לבטן עגולה ומתוקה. איך התינוק הזה הפך לגבר מתנשף, מעשן, כבד, ומסורבל?
האיש הזה, כמו כולנו הוא קורבן. כולנו תוצרים של חברה שמפחדת לנשום עמוק, שמפחדת מרגש ומעודדת חשיבה ולכן מחנכת אותנו להסתפק במעט אויר. נשימה גדולה ממלאת אותנו באנרגיה וזה בדיוק מה שההורים והגננות והמורים לא רוצים. לא מתאים להם שנתרגש, שנשתולל, נצעק. אז הם מהסים אותנו, מרגיעים אותנו, מעצבים אותנו בדמותם, אנשים צנועים, קפוצים, מפוחדים, נושמים מהחזה. לנשום קטן זה להרגיש קטן ולהרגיש קטן זה ללכת בתלם.
החברה אינה מעודדת נשימת בטן. החברה בכלל נגד בטן בולטת. מגיל מסויים אנחנו לומדים להכניס את הבטן, לנשום גבוה לחזה ובכך להתנתק מאוקיינוס האוויר המדהים שמזומן לנו כאן בחינם. ככול שאנו מתבגרים ומפנימים את פחדיה של החברה אנחנו מתכסים קליפות. מחפשים ביטחון בכסף, כבוד וסקס.
אנחנו הגברים נושמים גרוע ביותר. אנחנו, יחד עם כמה נשים שאימצו לעצמן מנטליות כוחנית, כולנו נושמים קצר כמו חיילים במארב, מפחדים להתגלות, מרסנים את ההתרגשות הטבעית שלנו, מפחדים מהאיפולסים שלנו הטבעיים שמבקשים לקפוץ, לצרוח, לירות באוויר, לחבק את כולם או לבכות בקול.

דבר ראשון: יש ללמוד לנשום עמוק לבטן. כשמתחילים בזה מגלים עד כמה עמוק יכול האויר להיכנס. ממש עד תחתית הבטן, מדגדגת את איזור המין, מקום מושבו של הקונדליני.
איך נושמים לבטן? זה די פשוט. מצאתי את זה לבד וזה לא כזה מסובך. פשוט מוציאים את הבטן עם כל שאיפה ומכניסים אותה עם כל נשיפה. כאמור כולנו עשינו את זה בתור ילדים לכן לא צריך ללמוד את זה אלא רק להיזכר בזה. כל הזמרים לומדים נשימת בטן. לכו למורה לפיתוח קול, תוך דקה הוא מראה לכם איפה זה.
בכלי הזה אתם יכולים להשתמש כל הזמן. כל פעם שאתם נזכרים בכך, נשפו את כל האוויר החוצה וקחו נשימה עמוקה לבטן. ואז עוד נשיפה ואז עוד אחת. תמיד תתחילו בנשיפה. הרבה אויר ג'יפה מונח לכם בתחתית הריאות. תחליפו אותו באויר חדש. זה כל כך משנה את התחושה הגופנית שאני המום שלא מלמדים את זה בבתי ספר. הבוז למערכת החינוך!

נשימה מודעת

נשימה מודעת אינה בהכרח נשימה עמוקה. נשימה מודעת יכולה ללות אתכם באמצע סקס, באמצע משחק כדורגל, בנהיגה בכביש ובמדיטציה. לא משנה מה קצב הנשימה, העיקר הפנית המחשבה אליה.
תבינו, נשימה ומחשבה קשורים באופן הדוק. כל אחד יכול לשים לב לכך: שהמצב-רוח משתנה, הנשימה משתנה יחד איתו. כאשר אנחנו מתעצבנים, באותו רגע משתנה הנשימה, מאבדת הקצב שלה, הופכת למקוטעת. כאשר אנחנו עושים אהבה, התשוקה משתלטת והנשימה משתנה.
אבל לא רק מצב-רוח יוצר נשימה. לפעמים הנשימה יוצרת מצב -רוח. אם נתחיל לנשום באופן מקוטע והיסטרי פתאום נרגיש פתאום בכעס. אם ננשום בשאיפות מקוטעות יבוא בכי, ואם ננשום עמוק ולבטן נגיע לרגיעה. כך שבידנו האפשרות: או לשנות את הנשימה והתודעה תשתנה, או שנשנה את התודעה והנשימה תשתנה. זוהי נשימה מודעת.
פעם הבאה שהכעס יעלה, אל תתנו לנשימה להשתנות, כמו שאומרים - תספרו עד עשר, תשמרו על מצב הנשימה הקודם והופ, תווכחו עד מהרה שהכעס עבר. הוא בכלל לא הצליח להיוולד. יש לזה סיבות ביולוגיות רבות שלא נפרטן (בגדול הנשימה לוחצת על בלוטות שמפרישות הורמונים) אבל אם יודעים לשלוט בנשימה, יודעים לשלוט בקריזות, ברגיעות ובגוף כולו.

אם כן,

להלן התרגיל הבסיסי למתחילים, למתקדמים ולמוארים:
בכל פעם שזוכרים לעשות כן, יש לנשוף בכוח. תמיד מתחילים בנשיפה, זורקים את האוויר החוצה, מוציאים את כל הג'יפה, מנקים את הריאות מאוויר ישן וממחשבות מבולגנות ואז עוצרים הכל. לא ממהרים לשאוף חזרה אלא עוצרים בנקודה הזאת למשך מספר שניות. במהלך השניות האלה תורגש התרחבות גופנית קלה שקורת בכל פעם שאין אויר - לרגע אחד הנימים נפתחים, וכל הביו-אנרגיה שלנו מתרחבת. (אגב נשיפת כל האוויר ועצירת הנשימה על אפס אויר בריאות הינה דרך טובה לשחרר עצירות. בפעם הבאה שלא יוצא לכם נסו לנשוף את כל האוויר ולהחזיק את עצמכם במצב של התרחבות והקקי יתחלק החוצה).
תרגילי נשימה עמוקה מודעת למתחילים נפתחים תמיד בזריקת האוויר. רק אחרי שמתחילה התרחבות, יש להרשות לאוויר להיכנס שוב, ואז נושמים עמוק ככול שאפשר. שימו לב שהמעבר בין ריאות ריקות מאויר לריאות מלאות אויר אינו דורש מאמץ מצדכם. האוויר פורץ פנימה מאליו, בלחץ הנודיות הריקות שמבקשות להיפתח. בעצם לנשוף זה הרבה יותר קשה מלנשום, לשחרר קשה יותר מלקחת. זו הסיבה שמתחילים את כל התרגילים בנשיפה ארוכה ולא בשאיפה.
אחרי שמילאתם את הריאות באוויר זרקו שוב את כל האוויר החוצה והחזיקו שלוש שניות. האוויר צריך להיפלט לגמרי. תרגישו איך אתם זורקים את כל המוקוס הנפשי שלכם החוצה ואז תנו לריאות להתמלא מחדש. המשיכו בכך חמש או שש פעמים, היכנסו לקצב קבוע ורגוע ומיד תרגישו חדשים. מה-זה חדשים... נוצצים, מבריקים. כאילו הוציאו אותכם עכשיו מהמפעל. עם הניילונים אפילו.
זהו התרגיל השני. הראשון היה כזכור ללמוד נשימות בטן. השני להוציא את כל האויר עד שאין יותר כלום ואז לשאוף מלא לוגמיים חמש-שש פעמים.

לא קל לזכור לעשות את התרגיל הזה ועוד יותר קשה זה לבצע אותו טוב. מניסיוני בקבוצות מדיטציה לאנשים לא קל לקחת נשימה עמוקה ועוד יותר קשה להם לנשוף או להיאנח. הסיבה לכך היא כאמור חברתית (זה מה שיפה בעבודת רוחנית-פסיכולוגית, תמיד יש את החברָה להאשים) במשך הזמן שהתרחקנו מהנשימה הילדותית, המלאה, הביטנית והעגולה, הבאנו את השריר שמקיף את הריאות לכדי ניוון. כמו כל שריר שלא משתמשים בו, יכולת המתיחה שלו קטנה והופכת מוגבלת. כשאני דורש מהמשתתפים בסדנא לנשום עמוק אני יכול להרגיש שזה עולה להם בקושי רב. הם מתעייפים אחרי שתי נשיפות עמוקות. הם מתעצלים להתאמץ.
אין ברירה. חייבים להחזיר את שרירי הריאות לכושר, חייבים להתחיל לנשוף, הנשיפה עושה חצי מעבודת הנשימה המודעת. ככה לוקחים את השליטה על מאגר האנרגיה הראשי שלנו. ככה לומדים לשלוט על התודעה.

נשימה עמוקה ומודעת וטנטרה

תשע הטכניקות הראשונות בספר הטנטרה הגדול "ויגיאן-בהירב-טנטרה" עוסקות בנשימה. יש להבין את הקשר בין נשימה ובין עבודה פסיכולוגית-רוחנית.
במהלך המפגש הטנטרי (על כל גוניו, גם אם זו מדיטציה משותפת וגם אם זה משגל סוער) מתמקדים בני הזוג בנשימה משותפת. זהו הכלי הראשון במעלה להשגת תקשורת. בני הזוג מתחילים את האקט הטנטרי בחיבוק. מכיוון שכל אחד מביא למיטה את עולמו הפנימי הסוער שמושפע לרוב מחוויות היום-יום ומרגשות שונים, יש מקום קודם כל להרגיע את המערכת ולהביא אותה לאיזון ע"י נשימה משותפת.
אין טעם להיכנס לעבודת הקודש ללא תהליך זה של השוואת לחצים. בלעדיה לא יוצר הקשר בין הפלוס והמינוס שמחולל את הזרם. ע"י נשימה משותפת מושג איזון הלחץ, אחריו אפשר להתחיל לסעור. רק אחרי שהנפשות נפגשו, ניתן להתחיל במשחק.
בסוטרה הראשונה ב"ויגיאן בהירב טנטרה" אומר שיווה לזוגתו "מוארת, החוויה (של הטנטרה) תזרח בין שתי נשימות. אחרי שהיא נכנסת למטה ולפני שהיא מסתובבת למעלה - רגע החסד" בסוטרה השלישית הוא אומר לה, "כאשר הנשימה פנימה והנשימה החוצה מתמזגות, ברגע זה ממש געי במרכז מלא האנרגיה-חסר האנרגיה." הסוטרה החמישית אומרת, "כשתשומת הלב בין העיניים, הניחי לנפש לזרום לפני המחשבות. תני לתבנית להתמלא ביסוד הנשימה ומקצה הראש לזרום באור."
לא לגמרי ברור, נכון. אבל הסוטרות האלה אינן משהו שצריך להבין. יש פשוט לבצע אותם ולהתכוונן בעזרתם. נזירי הטנטרה בהודו מבצעים את הסוטרות האלה לעיתים עם עצמם ולעיתים עם אובייקטים. לפעמים עם נהר, לפעמים מול פרה ולפעמים מול נזיר אחר. רמות האינטימיות משתנה בין הכתות השונות. באחדות הנזירים יושבים זה מול זה ומביטים בעיניים תוך שהם מנסים למלא את התבנית ביסוד הנשימה (כפי שמייעצת להם הסוטרה החמישית) ויש אשר עושים זאת בחיבוק מלא. באשר לכם אין ספק שתעשו זאת בחיבוק (התמונה הזאת לא כל כך מוצלחת כי האישה בה נראית נסערת מאד, אבל עם עוד מעט היא תניח את ראשה על כתפו של אהובה, הם ישבו בתנוחת שיווה-שקטי מושלמת.)
בתנוחת שיווה-שקטי אתם מתיישבים זה בתוך זו וזו בתוך זה, שמים בטן על בטן ומתחילים לנשום ביחד. את אימוני הנשימה המשותפת שלכם תעשו תמיד בישיבה ולא בשכיבה כי המדיטציה הזאת מרגיעה עד כדי הרדמות. בישיבה משותפת של עשרים דקות בה בני הזוג חבוקים, נושמים ביחד בקצב זהה, האחד עוזר לשני להישאר מודע. אנחנו ממקדים את השותף שלנו וזה כוחה הגדול של הטנטרה, היא לא מאמינה בטיסות סולו. היא נותנת לנו טכניקות ומחברת אותנו לאובייקט כדי שנוכל לעזור זה לזה בדרך. 
לפעמים המדיטציה המשותפת עשויה להרגיע את המערכת הזוגית עד-כדי-כך שבני הזוג מוצאים את עצמם שוקעים בצלילה ארוכה ומספקת. לדבר כזה יש ערך רב בפני עצמו. לאמיתו של דבר ברוב סדנאות הטנטרה שאני מעביר זו הפעילות המינית-רוחנית היחידה שקורת. למה? כי כל נשימה כוללת בתוכה שני צדדים הפוכים לגמרי שמסמלים את כל המעגל: פנימה והחוצה שהם בהתאמה איחוד והפרדה שהם בהתאמה חיים ומוות. כל ילד מתחיל את חייו בנשימה ראשונה וכל אדם נופח את נשמתו בנשיפת אויר אחרונה. איחוד והפרדה הם שני הכוחות הקוסמיים הדומיננטיים ביותר ואני מבקש להתעכב שניה עליהם.

הפילוסופיה של הנשימה

ובכן, הטנטרה מתייחסת לנשימה כמייצגת באופן הצלול ביותר את משחק האיחוד וההפרדה, שבעצם מתגלם בכל תהליך שמתרחש כאן.
כל אדם שסקרן לגבי מהותו של העולם יגלה עד מהרה שכל מגוון ההוויה נמשך לעצמו ונדחה מעצמו ללא הרף. בכל מיני אספקטים של המציאות, גם ביחסי האדם עם חבריו, גם ביחסי הטבע עם עצמו וגם ביחסי סגנונות מוזיקה, תמיד כוחות מנוגדים ימשכו זה לזה וידחו זה את זה. מבין כל ההוגים שפעלו נדמה ששיטתו של הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל מסבירה את העיקרון הזה באופן הטוב ביותר. הוא טען שההיסטוריה מורכבת משרשרת ארוכה של רעיונות שאינם נולדים מעצמם אלא שיש בהם חוקים קבועים. לדעתו כל מחשבה נולדת ממחשבה קודמת. הוא אומר דבר מדהים בדקות אבחנתו. הוא אומר שברגע שנחשבה צצה, מופיעה באורח ספונטני ובלתי נמנע מחשבה נוספת, הסותרת את קודמתה. בדרך זו נולדים שני רעיונות מנוגדים שמתח שורר ביניהם. המתח הזה נפתר כאשר מחשבה שלישית מופיעה לפתע שמשלבת בתוכה את שתי המחשבות הקודמות. הרעיון הזה כונה על ידו "התפתחות דיאלקטית".
כל אחד מכם יכול לנסות לאבחן זאת על עצמו. למרות שהמחשבה הראשונה והשניה צצות כמעט באופן סימולטני לעיתים קרובות קשה לנו להפריד ביניהן ונדמה לנו שהיא מחשבה אחת, תוכיח התבוננות מעמיקה שהן בעצם הפוכות זו לזו ומטבען סותרות. לדוגמא אם המחשבה הראשונה היא "צריך להתעורר" הרי שבצמוד אליה תבוא המחשבה "אולי נישאר עוד קצת במיטה". אם האדם נמצא בחופש באילת, המחשבה הראשונה יכולה להיות, "איזה כיף לי עכשיו" ואחריה תעקוב מיד מחשבה "בעוד יומיים חוזרים צפונה." שימו לב שמכיוון ששתי המחשבות באות זו מתוך זו וללא פערים יוצא שלא פעם אנחנו נתפסים במחשבה השניה ההפוכה במקום בראשונה הישרה ועל כך אומרים המקובלים "המחשבה הראשונה היא הנכונה". לפי הגישה ההגלינית המתח בין "עכשיו כיף לי" לבין "מחרתיים עולים לצפון" נפתר רגעית במחשבה שלישית שיכולה להיות, "נלך להזמין טיסה" או "אז כדאי שאני אגמור את הספר" או "אם כך נזמין בירה" וזוהי הסינתזה החדשה. אבל הגלגל לא נעצר כאן כי כל סינתזה הופכת להיות התזה החדשה שממנה נולדת מיד אנטי-תזה למשל "גולדסטאר או היינקן" וכן הלא וכן הלאה.
מנגנון זה אינו משהו בלתי נפרד מתהליך המחשבות שלנו. ילדים על גיל מסויים חופשיים ממנו, גם בעלי חיים. אנחנו לא נולדים איתו אלא שהוא למיד. בערך בגיל שלוש מתחילה אצל כל ילד תקופה שבה הוא מגלה את ההפך, את המחשבה השניה ואז הוא מתחיל להיות אנטי. עד אז חי הילד בתמימות של המחשבה הראשונה, בעולם של אחדות יחסית שבה אם הוא שמח הוא צוחק ואם הוא מפחד הוא בוכה. כל דבר הוא לעצמו ואין דברים והיפוכם אלא רק דבר כשלעצמו ועוד דבר כשלעצמו ועוד דבר. עם הבשלת המחשבה השניה לומד הילד את המניפולציה כלומר לעשות דבר אחד כדי להגיע להפך שלו ובזאת הוא נכנס לעולם המבוגרים על ערמומיותו, הפוליטיקה שבו וכמובן שקרים.
בנוסף, עם לידת המחשבה השניה נכנסים הילדים לתקופה ארוכה של פחדים בלתי מוסברים. במובן מסוים לידתה של המחשבה השניה הוא קץ הילדות ולידת הפיצול, הסכיזופרניה, ההססנות והמניירה אבל אין מה להצטער על כך. המחשבה השניה יוצרת אופי. מחשבה זו מכשירה את הקרקע למחשבה השלישית, הסינתזה, שהיא הקרקע שממנה צומחות ההתבגרות, הסבלנות והפרקטיות. המחשבה השלישית מכשירה את הקרקע לרוחניות שהוא בעצם ניסיון להתעלות מעל המנגנון המעיק הזה ולהפוך את הפיצול הפנימי על פניו ולחזור לנקודה הראשונה שהקדימה גם את המחשבה הראשונה והיא האפסות הכולית של הרחם.
בכול מקרה, הכל לטובה. זוהי דרכו של השכל שלנו, ודרכו זו מקדמת את ההיסטוריה כולה טוען הגל. כי עצם הקונפליקט בין שני הפכים מחייב אותנו לבחינה עצמית ולעיתים ליצירת דבר חדש מתוכם. המוסיקה הקלאסית (תזה) וההפך שלה, הרוק אנ' רול (אנטי תזה), יצרו ביחד את המוסיקה המתקדמת של שנות השבעים (פינק פלויד, קינג קרימזון) בה בצעו להקות יצירות ארוכות ומתוחכמות על בס, תופים, גיטרה. באותו אופן, הקולנוע שהוא מדיום חזותי שרואים בחוץ באולמות (תזה) והרדיו שהוא מדיום שמיעתי ביתי (אנטי-תזה) יצרו את הטלוויזיה שהיא סינתזה בין שניהם כלומר מדיום חזותי ביתי.
הטנטרה מרחיבה את האבחנה הזו של הגל. היא טוענת שלא רק מחשבות נולדות מתוך התנגשות של הפכים אלא שכל תופעה על-פני כדור הארץ היא סינתזה של תזה ואנטי-תזה שמושכים את עצמם ודוחים את עצמם ויוצרים תוך כדי כך משהו חדש שבעצמו יהפוך עד מהרה לתזה חדשה שתחפש את האנטי-תזה שלה וביחד הן ימשיכו לגלגל את הבריאה. גם ברוחני וגם בחומרי, לעולם ועד כוחות שונים פועלים זה על זה, נמשכים ונפגשים, מחליפים אנרגיות ונפרדים.

מספר דוגמאות:
צאצאים: המשיכה והדחייה שבין הזוויגים מייצר בריאה. נקבה (תזה) מתחברת עם זכר (אנטי-תזה) ויוצרים ילד (סינתזה).
חשמל: בלי זרם חילופין לא יהיה לנו חשמל. זרם, כל זרם, מתחיל את חייו בהתנודדות בין הפלוס (תזה) למינוס (אנטי-תזה). עד שמייצבים אותו בעזרת דיודות וקבלים ונגדים והוא הופך לפאזה אחת. אבל בבסיסה כל טורבינה מייצרת זרם חילופין שקופץ פעם פלוס ופעם מינוס.
מזג אויר: מפגש בין רמה (תזה) ושקע (אנטי-תזה) יוצר מזג אויר.
כוח במנוע: בוכנת הצילינדר במנוע עולה ויוצרת לחץ (תזה) שמתפוצץ ומוריד את הבוכנה ויוצר תת-לחץ (אנטי-תזה) שיוצרים ביחד עבודת מנוע (סינתזה).
מוסר: תנועה על רצף הטוב (תזה) והרע (אנטי-תזה) יוצר אומנות ותרבות ודת. על רצף זה קיימות הדואליות אלוהים-שטן, קדושה-חטא, מוסר-פריצות. כל יצירת אומנות טובה, מייצגת את הקונפליקט הזה.
נשימה: מבחינת הטנטרה המעגל שמיצר את הנפש מתנודד בין השאיפה (תזה) לאחותה הנשיפה (אנטי-תזה).

אנלוגיה יפה ליחסים שבי התזה והאנטי-תזה נותן שלמה ג. שוהם בדוקטרינת האיחוד וההפרדה שמפרנסת ספרים רבים בחתימתו. שוהם טוען שכוח ההפרדה (תזה) מייצר חיים. זה הכוח שמוציא אותנו מהרחם, מפריד אותנו מאמנו וזורק אותנו לחיי עשייה ויצירה. לפי ש.ג. שהם, הכיוון הטבעי של כוחות החיים הוא הפרדה ולכן לא תהיה ידם של כוחות האיחוד על העליונה חוץ מבמקרה של מוות. לעומתו, כוח האחדות (אנטי-תזה) המופנם אינו יעיל ואינו אקטיבי ביטוייו הם עצלנות, נמנום, התכרבלות בשמיכת פוך, הנמסות במשגל, מדיטציה, לאכול לשובע, לעשות אמבטיה. החורף הוא יותר אחדותי מהקיץ. לאישה יכולת אחדות יותר מלגבר.

כוח האחדות מתבטא ברצונו של האדם להתמזג עם דבר אחר, לאבד את עצמיותו הנפרדת ולהיטמע באובייקט או באיש או ברעיון. האהבה היא דוגמא טובה לביטויו של כוח האחדות, האדם מבקש להעלים את עצמו בתוך עצמי אחר. מאותו מקום גם בא הצורך לאהוד קבוצת כדורגל או מפלגה. כל מה שנותן לנו מסגרת ומעלים אותנו בתוך דבר מה גדול יותר, מטשטש את הווייתנו העצמית ומביא לביטחון ולרוגע נעוץ בכוח האחדות. כוח זה מבקש תמיד להחזיר אותנו למצב קודם ובגלל זה מביא לגעגוע למקומות אחרים, לאהובים שהלכו, לעבר, לילדות, לינקות ובאופן לא מודע אבל רב עוצמה - לרחם, המקום האחרון שבו היינו אנחנו עצמנו ללא השפעות חיצוניות. הרחם עפ"י הפסיכולוגיה המודרנית הינו האובדן הראשון והגעגוע העמוק ביותר של האדם וזיכרון הרחם הוא המקור של כוח האחדות.

אילו רק כוח האיחוד היה שולט בעולמנו לא היתה כאן כל תנועה. לא היה פריון. כולנו היינו נשארים ברחם. כוח האיחוד אינו רק כוח בפני עצמו אלא קיים ומוגדר גם ע"י כוח ההפרדה אשר לוקח אותנו קדימה מוציא אותנו מהמיטה לעמל היום, מדרבן אותנו לנתח מצבים, לחשב כספים, להגדיר רצונות, ללמוד דברים חדשים, לעשות קניות, לבשל אוכל, וכו'. כוח זה, המעיק לפעמים (תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת!), קיים כדי לעכב את השפעתם המופנמת של כוחות האיחוד המרדימים. אדם הפרדתי הולך תמיד קדימה, שונא להתגעגע, מסרב לחזור באותה דרך ממנה בא, אמביציוזי. הוא אוהב מהירויות, שמש, סקס.

גברים בבסיסם הם טיפוסים הפרדתים. חץ האנרגיה שלהם מופנה החוצה. כשפוטים של כוח ההפרדה גברים נדחפים למציאות סואנת שמקשה עליהם להירגע ולנוח על אף רצונם הכנה בכך. זוהי בעיקר תוצאה של תכנות חברתי שכופה עליהם לצאת החוצה לציד, למלחמה, להגנה על המשפחה וגם תוצאה של הזדהותם עם איבר המין שלהם שהוא חיצוני. נשים לעומתם הן אחדותיות בבסיסן. כמו הגברים, גם עליהן מופעל מכבש חברתי רק שעליהן הוא כופה להיות שקטות, צנועות ויושבות בית. תכנות פסיכולוגי זה אינו בא מהאוויר. תפקידו לחזק מבנה נפשי שמזוהה עם הרחם. מגיל צעיר מכינים את הילדה ליום שהיא תהיה אמא. את המסרים האלה היא מקבלת ישירות מהמשפחה או בעקיפין דרך אמצעי התקשורת והם יוצרים הזדהות עם המצב שהחיים המעניינים ביותר מתקיימים בגוף פנימה ולא בחוץ. אגב, המודעות הפנימית הזאת עוזרת לנשים לסבול כאב ביתר כוחות מגברים. אריך נוימן כותב: "מסיבות ברורות מסומלת האישה כמיכל טיפוסי. זהו הביטוי הטבעי לחוויה של האישה הנושאת את הילד בתוכה ושל הגבר החודר אליה באקט המיני. היות וזיהוי האישיות הנשית עם מיכל-גוף, שבתוכו חסוי הילד הוא מיסודות הקיום הנשי, מהווה האישה הן עבור עצמה והן עבור הגבר "מיכל חיים" שמתוכו נולד החי אל העולם."[1]
חשוב להדגיש: כיוון החיים הוא מאחדות אל אחדות. מהשקט שלפני הלידה אל דממת הנצח שאחרי המוות. לכן כוח האחדות מסתורי יותר מכוח ההפרדה ומפרנס כל-כך הרבה פילוסופיות, דתות ומיסטיקות. מכוח האיחוד אנו באים ולאיחוד אנחנו הולכים.
החיים מתחילים קודם כל, בהפרדה קורעת: הילוד נזרק מהרחם החם (°37) לעולם קר קשה, בוהק וחד. דבר ראשון מרימים לו את הרגלים ונותנים לו מכה בישבן. אחר-כך מפרידים אותו מאמא שהיתה איתו במשך תשעה חודשים ושמים אותו במיטה רחוקה מנותק מחום ואהבה. וככה זה ממשיך. שנות חיינו הראשונות מאופיינות בהפרדה פרועה, אנחנו מקבלים הרבה מכות שמפרידות אותנו מהתמימות, אנשים סביבנו מופיעים ונעלמים וגופנו משתנה. תאי גופנו משתכפלים ללא הרף, אברינו מתארכים, שינים צומחות ונושרות וצומחות שוב. כוח ההפרדה הוא ששולח אותנו בגיל צעיר להתנסות בהרפתקאות, הוא מדרבן אותנו לקחת סיכונים, ללמוד דברים חדשים, לחפש תשובות לשאלות. כוח ההפרדה הוא כוח החיים אבל באמצע שנות השלושים כוחו נחלש וכוחות האיחוד מתחילים להתגבר. פתאום אין כוח לרקוד במסיבות כל הלילה, אין סקרנות לגבי החיים בסקוטלנד, שאלות יכולות להישאר ללא תשובות כי בעצם מתחוור שאין סוף לשאלות. וזהו, ככה אט-אט אנחנו מסיימים את חיינו בזליגה איטית לעבר האיחוד המוחלט - המוות. עם הזיקנה לאט המטבוליזם שלנו נעצר, תאים מפסיקים להיוולד, תהליך ההפרדה נפסק עד שכוח האחדות אוסף אותנו לאבותינו.
כוחות האיחוד וההפרדה, טוען שוהם באחד המשפטים היותר קריאים בהגותו, "מהווים את חומר הגלם של אנרגית הנפש"[2] כלומר המציאות המבלבלת של שני הרצונות ההפוכים והצורך שלנו לבחור ביניהם, בין איחוד או הפרדה, בין פרודוקטיביות או מנוחה, בין מופנמות ומוחצנות, יוצרת את האופי שלנו ואת סגנון חיינו.

הכוחות המנוגדים יוצרים מציאות אחת חובקת כל. ומכיוון שהמציאות הזאת עומדת בלב עניינה של הטנטרה, מצאו היוגים בה שהכלי הבסיסי ביותר לתפיסתה ולחוויתה היא הנשימה. בתוך הנשימה מתערבלים שוב ושוב כוחות הפירוד (נשיפה) והאיחוד (שאיפה) בספירלה ארוכה שהיא חוט השני של חיינו. אימון בנשימה פירושו עפ"י הטנטרה אימון במופנמות ומוחצנות, בגבריות ונשיות, בחורף וקיץ, במדע ובמיסטיקה, בקיצור בכל אלמנט שמכיל האיחוד או הפרדה וזאת במטרה להגיע לסינטזה של השנים, למקום שמכיל את שניהם אבל גדול מסך מרכיביו כפי שהיממה מורכבת מיום ולילה אך גדולה משניהם ביחד.

הטכניקה שקרויה "מעגל האהבה" הינה מדיטציה של נשימות בזוג והיא מתבססת על העיקרון שאצל נשים הקוטביות של האנרגיה המינית נחלקת לחיובי בשדיים ושלילי בנרתיק בעוד שאצל זכרים איבר-המין הוא הקוטב החיובי והחזה יהיה הקוטב השלילי.

איך יודעים מה אקטיבי ומה פאסיבי? קודם כל מסתכלים. ניתן לומר שמה שבולט ומוחצן הוא אקטיבי ומה ששטוח ומופנם הוא פאסיבי. הזין הגברי והנרתיק הנשי הם פשוט הפכים. זה בחוץ זה בפנים, זה חרב וזה נדן. גם השדיים הנקביים והזכריים הם הפוכים. זה רך ועגול וזה קשה ושעיר.

אם לא משתכנעים אז אפשר לתת אגרוף ולראות את התגובה כי איברים אקטיביים כואבים יותר במפגש עם אלימות. פלוס לא יודע לספוג. תוכיח מכה בביצים או מכה בשדיים.

ועוד דרך להבדיל בין האיברים היא מיתו-סימבולית: היו אלה היוונים הקדמונים שחילקו את היסודות שמהם מורכב העולם לאדמה, אויר, אש ומים והחלוקה הזאת שרדה עד היום באסטרולוגיה, בטרוט וגם בטנטרה החדשה. אנו רואים את השדיים כביטוי של האלמנט מים, הנרתיק הוא אדמה, הפין הוא אש והחזה הגברי הוא אויר.

מבחינה סימלית מקובל לראות ב'מים' ו'אדמה' יסודות בעלות איכויות נקביות אולם בעוד ש'אדמה' מסמלת סבלנות, פיריון, כלומר פסיביות-פאסיבית הרי של'מים' יש יותר טמפרמנט והם נחשבים האלמנט הפאסיבי-האקטיבי. אצל הזכרים 'אש' הוא האלמנט שמייצג תנועה, אנרגיה ומהירות ולכן הוא היסוד האקטיבי-אקטיבי בעוד ש'אויר' שמסמל מחשבות, רעיונות מופשטים ורוח נחשב אקטיבי-פאסיבי.

כאשר גבר ואישה מתחבקים שני השקעים מונחים מול שני התקעים. מים מול אויר, אש מול אדמה. כל מה שצריך לעשות עכשיו זה להתחיל לחולל אנרגיה, כלומר להתחיל לייצר מהקטבים החיוביים זרמים של ביו-אנרגיה שתמלא את הקטבים השליליים. זאת ניתן לעשות בעזרת המחשבה ובעזרת הנשימה. האנרגיה יוצאת מהפין (אקטיבי-אקטיבי) נמשכת אל הפות (פאסיבי-פאסיבי) עם הנשימה היא עולה לשדיים (פסיבי-אקטיבי) ועוברת לחזה הגברי (אקטיבי-פאסיבי) ומשם יורדת שוב לפין ויוצאת לעוד סיבוב,

בהתחלה צריך לדמיין את המעגל האהבה מתגלגל בין חזה לחזה ובין פין לפות ועד מהרה הנשימה תמשיך להניע את המעגל ולכם נותר רק להנמס בחיבוק. זה הכל. וזו הרגשה מענגת מאד.

כשהמעגל מסתחרר אש-אדמה-מים-אויר ושוב ושוב מתחיל להתקיים הבהוב. זרם חילופין מתחיל לפעום בין בני הזוג ואז לרגע הבן נהיה בת והבת נהיית בן ושוב הם חוזרים לעצמם.