מבוא לטנטרה

 טנטרה באה מהשורש "טאן" שפירושו לטוות. או לרקום. כלומר העיקרון הראשי של הטנטרה הוא חיבור. מיזוג. יצירת אחד שהוא גדול יותר מחלקיו. עבודת הטנטרה בגדול משולה לסריגת סוודר. אתה לוקח משהו ארוך, דו-מימדי (פקעת) והופך אותה למשהו שימושי, רב מימדי, גמיש. אנשי הטנטרה בגדול רוקמים את החיים. הם מחפשים איך ליצור חיבור בין אנשים לתחושות, בין מחשבות למקומות. ותוך כדי הם הופכים את העולם שבו הם חיים לאחד, גוש גדול של זרימה אנרגטית אין סופית. אנשי הטנטרה הם חיים על החיבורים האלה ועל יצירת הקשרים בין תופעות. על חלק מהקשרים האלה. ובעיקר בין היצר המיני להארה, במאמר הבא:

שאלה ראשונה: מה עומד מאחורי הפנטזיה הגברית המושלמת?
תשובה ראשונה: תשוקה עזה להכיר ים נשים יפות וצעירות ולזיין אותן כהוגן!
שאלה שניה: מה יכולה אמא אדמה לשתול בראש של גברים כדי שהם יפיקו מספר מקסימלי של ילדים?
תשובה שניה:תשוקה עזה להכיר ים נשים יפות וצעירות ולזיין אותן כהוגן!
שאלה שלישית: מה עומד מאחוריה פנטזיה הנשות המושלמת?
תשובה שלישית:תשוקה עזה להכיר גבר חזק, נחמד ומבוסס ולעשות איתו תינוקות.
 שאלה רביעית: מה יכולה אמא אדמה לשתול בראש של נשים כדי שהן יפיקו מספר מקסימלי של ילדים?
תשובה רביעית: תשוקה עזה להכיר גבר חזק, נחמד ומבוסס ולעשות איתו תינוקות! 

שמים לב למשהו מעניין? נכון, תשובות אחת ושתיים זהות וכך גם תשובות שלוש וארבע. הפנטזיה הבסיסית של גברים ושל נשים מיועדת להפוך אותם להורים של מקסימום תינוקות! זה מה שמסביר למה יש לגברים צורך כזה גדול בסקס ואילו לנשים רצון עמוק לאהבה. זה גם מה שמסביר למה שגברים אוהבים לזיין נשים חדשות כל פעם ונשים לעומתם מסתפקות בגבר אחד מוצלח וטוב ונשארות איתו. השאלה היא האם המצב הזה מוצדק? האם אנחנו צריכים להיכנע לתכתיב הזה של הטבע ולדון את חיינו הזוגיים למערכת של יחסי קנאה, אשמה, שקר והכחשה?

זכורתני היה זה ערב קיץ מקסים עת ישבתי במרפסת של חבר נשוי שבכה באזני (בלחישה, כי אשתו השכיבה את הילד באחד החדרים האחרים של הבית) שהוא חרמן פחד ושהם לא הזדיינו כבר חודשיים וכמה בא לו לצאת להשתולל קצת במועדונים, או לצאת לאיזה שבוע של אקשן בסיני. "אשתי לא יודעת מה כיף", הוא אמר ואז פצח בדיבור מאוהב על הבחורה החדשה במשרד שלו שיש להם שיחות נהדרות על החיים… כל השיחה שלנו נסבה על סקס והיה ברור שאשתו כבר יוצאת לו מהאוזניים. 
בשום אופן לא יכולתי לשפוט אותו על כך ולהטיף לו מוסר משום שגם אני חוויתי את השעמום המיני שמלווה יחסים ארוכים ואת המשיכה הלא רציונלית לזיין אחרות, ולא משנה כמה יפיפייה היתה זוגתי או כמה אהבתי אותה. ועוד הוא מתבכיין נכנסת אישתו אחרי שהשכיבה את התינוק והתיישבה איתנו. 
"תגידי, לא בא לך לקצת לצאת לבארים, לפלרטט עם גברים, לצאת מתפקיד האמא?" שאלתי אותה, כי תמיד אני לוקח לעצמי את התפקיד (המסוכן לפעמים וכפוי טובה תמיד) לשאול את השאלות הקשות. אז היא חשבה קצת וענתה כשמבטה נעוץ באויר, "לפעמים אני יושבת כאן וחושבת לעצמי על כל הבוג'רס של לקום ולהתלבש ולהתאפר ולצאת החוצה, ואני מדמיינת שכבר הגעתי לאיזה פאב, ונגיד שאני נכנסת ורואה בחור נחמד שעומד ליד הבאר ומחכה רק לי. בחור חתיך, משהו טוב. ואז אני מתחילה לחשוב לעצמי מה אני רוצה ממנו. מה, אני רוצה? שיחת נפש? לא. זיון חפוז? ממש לא. כל מה שאני יכולה לרצות מגבר זה שיקים לי בית ויגדל איתי ילדים וזה כבר יש לי," היא אמרה והצביעה על בעלה הסרוח לידי, "יש לי בית יפה, ותינוק מקסים ובעל אהוב שמפרנס אותי, אז בשביל מה לצאת?"
החבר שלי הסתכל עלי במבט מיואש כאומר "אשתי לא יודעת מה כיף", שהרי היה ברור משיחתנו הקודמת שאילו הוא היה נכנס לבאר ופוגש שם בחורה יפיפיה הוא לא היה מהסס וטוחן אותה בשירותים. 
 
אקסיומה: גברים רוצים לעשות סקס עם כל הנשים שרק אפשר ורק המוסר החברתי מונע מהם לעשות כן.
נשים היו רוצות להתחתן עם נסיך ולחיות איתו באושר ועושר עד סוף הימים ורק המציאות הסקסואלית של העידן המודרני מכתיבה להן התנהגות מינית אחרת.

נכון, יש כאן הכללה, ברור שיש נשים שאוהבות לדלג בין מיטות של גברים ושיש גברים נאמנים עד מות אבל הנקודה, בגדול ברורה, כולנו כלואים בין מוסר אנושי ובין אינסטינקטים חייתים. עובדה שבסקר שנערך באוניברסיטה בפלורידה ענו שבעים וחמישה אחוז מהגברים בתשובה "כן!" לשאלה שהוצגה להם ע"י אישה: האם אתה רוצה לשכב איתי (מי העשרים וחמישה אחוז הפראיירים?!) לעומתן הנשים ענו בצורה גורפת: מאה אחוז מהן ענו "לא!" לשאלה המקבילה.

אקסיומה ב': גברים רוצים יותר סקס מאהבה ולכן יוצאים עם נשים שלא מעניינות אותם, צורכים פורנוגרפיה או הולכים לזונות, בעוד שנשים רוצות בעיקר חום ואהבה, אבל נאלצות בדרך לקבל זיונים.
 
קרין ארד כותבת (עכבר העיר 19.7.00) "אני אומרת שאין כזה דבר שיעמום מיני – נשים לא מואסות במין, כי נשים לא מקיימות יחסי מין – נשים עושות אהבה. ההבדל העיקרי בין המינים הוא בכיוון. הכיוון הגברי הוא מבחוץ פנימה והנשי הוא מבפנים החוצה. גבר יכול להתחיל מעשה מיני דרך הגוף ורק אז להרגיש את הנשמה, ואישה חייבת להרגיש את הנשמה ואז את הגוף." 
אנחנו רוצים את מה שאין לנו ולא רוצים את מה שיש לנו.
 
מי אשם פה?  
ראשית, כאמור האבולוציה (או אמא אדמה). אותו כוח מסתורי שפועל על פני כדור הארץ כבר מיליארדי שנים ובורר את את כל מי שלא מתאימים וזורק אותם החוצה. מדענים אומרים ש99% מכל בעלי החיים שחיו כאן כבר הושמדו. כלומר ש 99% לא התאימו: הרגו אותם שינויי אקלים, מחלות משונות או בעלי חיים אחרים. אנחנו עצמנו אחראים כידוע להעלמם של מספר לא מבוטל של מיני ציפורים, צפרדעים, ונמרים באופן מוחלט.
כנגד כוח המוות שעתיד לתפוס בחיבוקו המפחיד כל אחד מאיתנו, כל מין, כל עם וכל תרבות העמידה האבולוציה את היצר המיני המופרע שלנו ושמה אותו במקום הכי אינסטניקטיבי ולא-מודע שאפשר. מכיוון שהסקס חיוני כל-כך לשרידה של המינים בטבע, אמא-אדמה נקטה בשתי שיטות: האחת, היא לא השאירה לבעלי החיים את האחריות על יצר המין כדי שלא יווצר מצב שבעל-החיים יחליט שלא בא לו או ישכח לזיין. ודבר שני היא  נתנה לזכרים במתנה מנגנון לפצת זרעונים שאינו יודע קמצנות. כל עץ מפזר בסתיו מאות-אלפי זרעונים, כל גבר שופך בכל אורגזמה ארבע-מאות מיליונים של זרעונים, כי ככול שיהיו יותר זרעים, כן יש סיכוי שהם יקלטו איפשהו וסביב הזרעים האלה סובב כל המחזור של הטבע. כל מי שרואה קצת סרטי טבע (או גר בטבע, יותר טוב) יכול לראות שעבור כל בעלי חיים השנה כולה מכוונת להגיע טוב לעונת הרביה. המסעות המדהימים שעורכים הלויתנים והחסידות ואיילי הצפון, המלחמות על הנקבות ועל טריטוריות וכמובן השירה והריקוד; הכל נועד למטרה אחת, להפיץ את הגנים הלאה.
כל מי שעיניים בראשו יכול לראות: את הטבע מעניין רק סקס; צלופחים שוחים 3000 ק"מ חזרה למקום היוולדם רק כדי להשריץ ואז הם מתים. אצל ירבועי הכיס האוסטרלים הסיפור די דומה: בתום תקופת היחום הם לוקים בשטפי דם פנימיים ומתים תוך חודש. וכמובן, כולנו מכירים את הסיפור על נקבת הגמל שלמה שטורפת את ראשו של בעלה תוך כדי הזדווגות. שלושת הסיפורים האלה מוכיחים נקודה אחת: המוות והחיים משחקים משחק סכום אפס שברוך המקרים מוכרע בנקודות. כוחו העצום של המוות בא מהבלאי הטבעי שקיים בתוך כל מערכת שתמיד תמיד תפסיד אנרגיה עם הזמן (אנטרופיה) ומולו בחרה האבולוציה להעמיד את המיניות להיות הכוח החזק ביותר בטבע. ואת זה זיהה פרויד. הוא כתב, "בשתי קבוצות דחפים [...] הראשונה תהיה זו של הדחפים המשרתים את המטרה להוביל את היצור החי אל המוות [...] רעותה תהיה [...] זו של דחפי הליבידו, המין או החיים [...] מטרתן תהיה לעצב חומר חי במבנים מאגדים גדלים והולכים, כדי להאריך את החיים."

הליבידו

האנרגיה שאחראית באופן ישיר על היצר ובאופן עקיף על היצירה נקראת בפסיכולוגיה הפרוידיאנית הליבידו (לטינית "תענוג" או "תשוקה"). פרויד לא המציא את המילה ליבידו או את העקרון של הכוח המיני שהיא מייצגת; הוא רק הכניס אותה לפסיכולוגיה. לפי פרויד, הליבידו הוא יצר-המין ובצורתו הגסה והישירה הוא שולח אותנו לכל פעילות מינית. אך מכיוון שרצון להגיע למצב מיני אינו מתחיל בזיון עצמו אלא הרבה קודם לכן במחשבה על מין, במחשבות על איך אנו נתפסים בעיני בני המין השני, בפחד להיות לא אהוד חברתית וכדומה, יוצא שהליבידו בעצם הוא הדלק שמספק את האנרגיה הנפשית לאדם ושידו נמצאת בעצם בכל, בבחירת המקצוע שלנו, באופן הלבוש שלנו, בחירת המוזיקה שאנו שומעים, העמדה הפוליטית שלנו, בקנית האוטו, בסגנון הבילוי ואפילו במילים שיוצאות מפינו. הכל זה מין. פרויד בעצם להרחיב את שטח השיפוט של הליבידו למחוזות חדשים, ואפילו הרחיק לכת ואמר שבצורתו המעודנת היצר המיני בא לידי ביטוי בכל יצירה אומנותית שנוצרה כאן. כשם שטבלן מצוייץ רוקד בעת החיזור וכשם שנחליאלי שר בעת החיזור ככה גם כל רקדן וכל צייר אנושי מבטאים באומנותם את היצר המיני שלהם שתועל באופן חלופי.
לעניין הזה קרא פרוייד "סובלימציה" ובעברית, "עידון" וזה גם מה שהטנטרה ממליצה לעשות עם היצר – ללמוד להכיר בעצמתו ובהשפעתו הענקית על כל תחומי חיינו ולהפוך אותו ליצירה, לאומנות, למדיטציה.
הסובלימציה יש לה שני יתרונות. ראשית, במקום לצבור אנרגיה מינית שתטריף לנו את הדעת ותגרום לנו ללכת מכות עם השכנים או לאנוס נשים זרות - אנחנו מציירים ציור והיתרון השני של הסובלימציה הוא, הצייר שמצייר יפה נהיה עשיר ומפורסם ואז נשים נמשכות אליו וככה הוא מרוויח פעמים.   
אם כן, שני כוחות עיקריים משגעים את הגבר ויוצרים בו מיניות שאינה נמצאת בכלל בשליטתו. הכוח האחד הוא ביולוגי – באשכיו של הגבר מונחת כמות זרעים עצומה שרק מחכה לצאת, והכוח השני זה כוח פסיכולוגי – הליבידו שכאשר הוא משתלט על הגבר, אין עם מי לדבר, כמאמר הפתגם "כשהזין עומד השכל בתחת".

הטנטרה ויחסה למין

הטנטרה מתחילה את העבודה הרוחנית עם הליבידו או בשמו העתיק "קונדליני". היא טוענת שאם עוברים דרך הסקס, מבינים אותו ומתגברים עליו, אפשר להגיע להארה. הטנטרה אומרת שבגלל שהכוח המיני הוא כוח כה חזק,  צריך להתחיל איתו את הדרך ולא להשאיר אותו לסוף כי מי שיודע להשתמש באנרגיה המינית יכול להגיע בעזרתה למקומות שמימיים לחלוטין, להשתמש בה כבכלי רכב. זוהי דרך ארוכה מהסקס להארה. ההארה היא המטרה הסופית, הסקס הוא הצעד הראשון וכל מי שמתעלם מהאספקט הזה של הרוחניות, כל מי שמפחד מהסקס, מדחיק אותו, כל מי שמתעלם מהצעד הראשון - לא יגיע אפילו לצעד השני. הטנטרה לוקחת את הצעד הראשון במודעות, היא מסתכלת ובוחנת את הליבידו בזהירות, משחקת איתו, מעוררת אותו ואז מרגיעה אותו, מחפשת דרכים להבין אותו.
והיא כל הזמן זוכרת להזכיר לנו: סקס הוא לא המטרה בפני עצמה. האהבה המינית אינה אהבה גבוהה בכלל ואל תתבלבלו בה. הטנטרה אומרת שיש שלושה סוגי אהבה. האהבה הנמוכה ביותר היא סקס - זה המימד הפיזי - והאהבה הגבוהה ביותר היא סובלנות. סקס הוא מתחת לאהבה, סובלנות היא מעל האהבה; האהבה היא בדיוק באמצע. אומר אושו, "מעט מאד אנשים יודעים מהי אהבה. תשעים ותשע אחוז מהאנשים חושבים לצערנו שסקס זה אהבה - וזה לא. סקס זה עניין מאד חייתי, יש לו את כל הפוטנציאל לגדול לתוך אהבה אבל זהו רק פוטנציאל... אם אתה נהיה מודע, מדיטטיבי, אז סקס יכול להשתנות לאהבה ואם אתה הופך לטוטאלי, מוחלט, האהבה שלך יכולה לגדול לסובלנות. סקס הוא הזרע, אהבה היא הפרי, סובלנות זה הניחוח. בודהה הגדיר סובלנות כ'אהבה פלוס מדיטציה'. כאשר אהבתכם אינה רק תשוקה לאחר, כאשר אהבתכם היא לא צורך אלא כאשר אתם שופעים אהבה, חמלה, כאשר אינכם קבצנים אלא מלכים, אכשר אהבתכם לא מבקשת כלום לקבל אלא רק לתת - לתת מתוך תענוג הנתינה - אז תוסיפו לזה מדיטציה והניחוח מתחיל להתפשט. זוהי סובלנות; סובלנות היא התופעה הגבוהה ביותר."   
מה שהטנטרה טוענת הוא שמה שאתם קוראים אהבה אינה אהבה בכלל. היא טוענת שזה הליבידו שלכם. שאתם  אוהבים בד"כ רק אהבה מינית ולכן האהבה שלכם קצרת מועד. אתם אוהבים את מי שאתם שוכבים איתו כמו שאריה אוהב את הלביאה, או הסוס את הסוסה, אהבה חייתית, נמוכה שנגמרת עם הפורקן. הטנטרה טוענת שביום שתלמדו אהבה אמיתית, תדעו שכל מה שהיה לכם לפני כן היה קשקוש של תינוקות. לא כמטפורה. אהבה רגילה בין בני זוג, בניגוד לסוגים הגבוהים יותר של האהבה היא חזרה מדוייקת על יחסינו עם אמא ואבא. המתאהבים עושים רגרסיה ומשחזרים את התינוקיות שלהם. כמו שמתארת עדה למפרט, "דוגמא אופיינית לכך היא של שני צעירים בני 18-19 שמזמן כבר אינם זקוקים למגע גופני, נשיקות וחיבוקים של הוריהם, ואפילו אינם סובלים את זה והם כבר עצמאים. הם נוסעים יחדיו לפסטיבל רוק, ישנים על חוף הים, והנה הם מתאהבים ומתחילים להתנהג כמו תינוקות, ממצמצים בשפתיים מילות חיבה: 'פוצי מוצי, מאמי שלי, קוקי'."
האהבה של המתבגרים היא אהבה מינית ומקורה באיזור החלציים של שניהם. הליבידו שלהם מצמיד אותם, כוחות החיים מתחילים במשחק החיזור, אהבה כזו היא בד"כ קצרת מועד, תלויה בדבר. היא תלויה במה אומרים עליו החברות שלה ומה אומרים עליה החברים שלו. היא תלויה בפחד שלו מאינטימיות, ובפחד שלה מנטישה. האהבה המינית היא אהבה של פני השטח, אין בה עומק ואין בה נצחיות.
האהבה השניה היא אהבה של רגש ומקורה בלב. מאפיינת אותה האהבה של הורים לילדיהם. האהבה הזאת היא יותר מחוייבת, יותר שקטה ויותר מאוזנת. אמא תקבל את בנה בכל מצב, אפילו כחריג, אפילו כפושע. אהבה זו היא גבוהה, וכמעט אינה תלויה בדבר, אבל יש בה משהו שטוח, משהו אוטומטי. אהבת הורים לילדים אינה תלויה בדבר אך היא מובנת מאליה. לא צריך ללמוד אותה, צריך רק להתמסר לה ולאפשר לה להשתלט עלינו. מעטים האנשים שיודעים לקחת את סוג האהבה השני ולהעביר אותה למישהו שאינו ילדם. אולם זה בדיוק מה שאנחנו עושים בתרגילי  הטנטרה. אנחנו עושים אהבה עם בני זוג, משפיעים עליהם את אהבתנו הבלתי מוגבלת, בלי קשר אם הם יפים או לא, חכמים או לא, מוכרים או לא. ובאמת התחושה שמגיעים אליה אחרי שמקיימים מפגש טנטרי דומה מאד  לתחושה שמתקבלת אחרי שמחזיקים תינוק ביד. אחרי סקס טנטרי יש תחושה הרמונית שאין יותר לאן ללכת, שהכל כבר כאן. סקס טנטרי מביא אותנו לאותו מקום של להיות הורה, המקום של האהבה הבינונית, אהבת הלב ואנשים שמאומנים באהבה כזאת ידעו חיי זוגיות מספקים ביותר. הם יסלחו לבני זוגם תמיד ולא ישפטו אותם כאילו בן או בת הזוג הם ילדם.
הסוג השלישי של האהבה נקרא סובלנות והוא קורה כאשר הרוחניות והרגש נפגשים. בודהה אמר שסובלנות פירושו "אהבה פלוס מדיטציה" ואהבה של סובלנות היא אהבה שלא רק שאינה תלויה בדבר, ולא רק שהיא אינה מובנת מאליה, אלא שהיא לא תלויה באובייקט. האהבה השלישית היא אהבת המוארים אשר מתייחסים לכל אדם כאילו הוא בנם. אשר סולחים לאנשים שהם אינם מכירים, אפילו אם פגעו בהם. דוגמא טובה לסובלנות מפגין ישו בעלותו על הצלב. הוא מתבונן בחיילים הרומים שנועצים אותו על הצלב ואומר, "סלח להם אבי כי הם אינם יודעים מה הם עושים". זוהי האהבה הגבוהה ביותר ועבור רובנו היא מופשטת מידי ולא-נורא שכך. מה שחשוב שנדע כמה ארוכה היא הדרך וכמה שאנחנו תקועים עמוק באהבות קטנות ורעות.
בחיי, ככול שאני מתבונן בכך יותר, אני מגלה שמה שאנחנו קוראים לו אהבה אינו אהבה אלא סוג של שנאה. שימו לב איך בעל ואישה, חבר וחברה, מתייחסים זה לזה ברכושנות. הם מבקשים לשלוט זה בזה, הבעל מתייחס לא פעם לאישתו בתור חפץ שהוא בעליו. מה לעשות השפה גורמת לו להרגיש ככה. הוא בעל הבית. הוא נשוי לבית וכל מה שיש בבית הוא בעליו, אישה טלוויזיה, אגרטלים, ילדים. הוא בעלה, בועלה. זוגות מציגים חזות של אהבה, הם מעמידים פנים שזה הרגש שיש בינהם. אל תאמינו למה שהם מציגים, תאמינו למה שאתם רואים. אם אהבה לא נותנת להם כיוון לסובלנות, לרגיעה, לאחדות, לאלוהים, אם האהבה מביאה אומללות אז היא לא אהבה ולא משנה מה יגידו לכם.
הנסיון שלי מלמד שרוב בני הזוג חיים ביחד תחת ההשפעה של שני כוחות שמגבילים להם את היחסים: הראשון זה כוח הליבידו, המשיכה מינית והשני זה פחד נטישה.
ופרויד הסביר את האומללות הזאת במשפט שציטטנו ממנו למעלה (יוצא שאני מדבר על פרויד כאילו אני מחזיק ממנו אבל האמת היא שמבחינה טנטרית, דווקא תלמידו ויריבו ק.ג. יונג עשה רבות לחיבור בין הפסיכולוגיה המערבית למיסטיקה המזרחית אבל על כך בפעם אחרת). כזכור טען פרויד ששני כוחות פועלים עלינו. שני דחפים משחקים בעולם במקביל, כוח החיים שמאגד חומר חי ליצירת מבנים חזקים שיתמכו בחיים ואילו כוח המות שמפרק את המבנים האלה אחרי זמן מה. האבחנה שלי היא, שכולם מתחילים באהבה (מינית) אבל עד מהרה מדרדרים למערכת יחסים.

ביטוי מעצבן "מערכת יחסים".
מערכת יחסים אינה אהבה.
היא עסק
שנועד להגן ולבטח את בני הזוג:
מצד אחד ה"מערכת" - הסדרי בישול, קניות, נקיונות, יחסי מין, ביקורים אצל המשפחות בערב שבת…
ומצד שני "יחסים" - יחסי מין, יחסי אהבה, יחסי קנאה, שליטה, נקמנות, רחמים, פחד נטישה… וכן הלאה.

אלן בלום שונא את המונח: "מתקיימים בינהם 'יחסים' לא פרשיות אהבה. האהבה מרמזת על דבר מה מופלא, מלהיב, בר-קימא ומעוגן היטב בתשוקות. יחסים הם אפורים, לא מוגדרים, מזכירים משימה מתוכננת, נעדרי תוכן מוגדר וארעיים."
זה עצוב, אבל רוב בני הזוג תקועים זה עם זה כמו שני אסירים בתא בית כלא שם בנו ביחד. שני כוחות מאוד בסיסיים מצמידים אותם זה לזה: כוח המוות שמתבטא בפחדי נטישה ובדידות וכוח החיים (הליבידו) שמצמיד אותם זה לזה בכוח המשיכה המינית וההרגל של קיום יחסי המין. נכון שרוב הזוגות מזדיינים אולי פעם בשבוע בסך הכל, אבל בד"כ זה הרבה יותר טוב ממה שמזומן להם בחוץ ומכיוון שהם חיים ביחד זמן מסויים הם גם יודעים להביא את בן הזוג לסיפוקים מיניים מניחות את הדעת בתנוחה שהתגלתה בסופו של דבר כנוחה ביותר, הרי יוצא שזה דבר שקשה לוותר עליו והם אכן אינם מותרים עליו.
אולם שום בית-כלא לא יכול לעשות טוב למי שכלוא בו ועם הזמן הכוחות שבני הזוג משקיעים בלא להשתגע כבר לא יעמדו להם והם יצאו מהכלים. אין זוג שלא רב. בטח גם אתם גיליתם זאת. אין להם ברירה בסיטואציה כל-כך לא טבעית. "בני זוג היום אינם אוהבים, הם פשוט יריבים אינטימיים" אומר אושו. הם יותר מתגוששים ביחד מאשר רוקדים ביחד. בגלל זה בסוף כולם נפרדים. בארצות הברית המספר הגיע כבר ל60% גירושים. יותר מחצי מהנישואין מסתיימים בגירושין וזה מובן לגמרי. בני הזוג פשוט מגלים באיזשהו שלב שהאהבה שהם עושים נופלת בהרבה מהאהבה שהם היו רוצים לעשות עם בני זוג אחרים, דמיוניים או אמיתיים. למה זה ככה? כי אף אחד לא מלמד אותם אהבה. אף אחד לא מספר להם שאהבה זה משהו שצריך להתאמץ בשבילו, שצריך ללמוד. אף אחד לא אומר להם בפנים את האמת, שהאהבה שלהם היא אהבה מינית וכדי להגדיל אותה לאהבת אמת צריך להתאמץ, להפסיק להיות ילדותי ולחשוב שהכל מגיע לי ולהתחיל לעבוד, כלומר, להתחיל לאהוב במודעות.

אהבה מודעת

כולנו תינוקות בעצם. זו פסיכולוגיה מאד פשוטה. כשתינוק נולד הוא אגוצנטרי לגמרי. אין לו יכולת לדאוג לאחרים וגם אין סיבה. הוא כל כך חסר אונים וישע שאין  לו ברירה אלא להיות ממוקד לגמרי בצרכים שלו. כל ילד שנולד הוא דיקטטור קטן; ומכיוון שכל המשפחה עומדת לפקודתו, יוצא שהוא גדל ונהיה דיקטטור גדול. איך תדע להבדיל ילד ממבוגר? לפי כיוון המחשבה, אם הוא חושב ש"מגיע לי" סימן שהוא ילד. אם הוא חושב ש"מגיע לעולם" סימן שהוא מבוגר.
ה"מגיע לי" הוא תכנות הראשוני שאותו הטנטרה מבקשת להרוס. זוהי תפיסת האהבה התינוקית שגורמת לאוחז בה לחשוב שהוא מרכז העולם ושזוהי פריוויליה גדולה לכולם לאהוב אותו. הוא בטוח שהוא לא צריך ללמוד אהבה, האהבה היא נחלתו מקדמת דנא ושכל מה שהוא צריך, זה לאפשר לאחרים להכיר אותו ותכף הם יתאהבו בו, כמו פעם שהוא היה קטן.
אבל הימים האלה חלפו – ואת זה אף אחד לא מגלה לנו. אנחנו גדלים בגיל ובאינטלקט אבל נשארים אינפנטילים בתפיסת האהבה שלנו. אנחנו רוצים שישרתו אותנו. ככה קורה ששני אינפנטילים נכנסים למערכת יחסים ושום דבר לא גודל שם. כל אחד מחכה שהשני יעריץ אותו. זו לא אהבה, זה פשוט פחדי-נטישה מעורבבים בליבידו חסר שליטה. זה כל מה שיש להם והם קוראים לזה אהבה. הא!
לחיים יש סוד אחד: כאשר אתה חי בשביל מישהו אחר, אתה קיים בפעם הראשונה. את הסוד הזה יודעים ההורים של התינוק, לא התינוק. אהבה היא הקפיצה הגדולה ביותר, אתה מפסיק להיות המרכז, אתה זז הצידה והאחר הופך למרכז. זה פירושה של אהבה - ללכת לאיבוד בתוך האחר. שאתה נמס, שוקע, מתמזג עם האחר, לא עם עצמך.
זה בדיוק כמו מוזיקה. נגן גדול זה אחד שיודע לעשות אהבה עם הכלי שלו, מי שמצליח להעלם, לאבד את האגו שלו, את האישיות הנפרדת שלו ולנזול לתוך המנגינה. אף אחד לא נולד מנגן בכלי נגינה, כל מי שרוצה להכנס לעולם המוזיקה חייב קודם כל ללמוד זאת. וככול שהכלי יותר מסובך, ככה יותר זמן נדרש. טרבוקה זה קל, חליל כבר יותר מסובך, בוזוקי ממש מסובך, אבל החוק אומר שככול שהכלי יותר מסובך, המוזיקה יותר מעניינת ואהבה היא המוזיקה הגדולה ביותר שיש ומנגנים אותה על הכלי הכי מורכב שיש, על בת או בן הזוג. אז איך תעשו את זה טוב בלי שתתאמנו? אתם נפגשים, קוצי מוצי, מתחילים לעשות אהבה, לוחצים פה, נושפים שם, אבל האמת שאין לכם מושג איך מוציאים מוזיקה מהדבר הזה, שלא לדבר על קונצרט. אז אחרי פעם או פעמים שלא מצליח לכם, אתם זורקים את הכלי הזה והולכים הלאה, לנסות לנגן על כלי אחר.
 
אהבה צריכה להילמד. נקודה. זוהי אומנות. האומנות הגדולה של החיים. זה לא קורה הרבה. מיליונים של אנשים נפגשים, עושים אהבה, נכנסים למערכת יחסים אבל זה לא אהבה. אהבה אמיתית קורת אחת לאלף. אהבה אמיתית קורת רק למי שמתאמן בה מספיק זמן. מתאמן בלתת, מתאמן בלקבל, מתאמן בלא-לקחת-דברים-כמובן-מאליו, מתאמן בסובלנות, מתאמן בלזוז הצידה.
 
זהו הצעד הראשון בדרך לחכמה: להכיר בזה שאתה לא יודע כלום. ובדרך של הטנטרה הצעד הראשון הוא להכיר שאתה לא יודע לאהוב. מי שיודע את זה, כבר עשה את הצעד הכי גדול בדרך. אחרי זה אתם תתחילו, פתאום, להיתקל בכל מיני טכניקות של אהבה ומודעת. פתאום, כאילו במקרה תתחילו לפגוש אנשים יפים יותר והאהבה שתעשו איתם תהיה עמוקה יותר ופתאום יתחילו אנשים סביבכם לדבר על טנטרה, ועל טכניקות ועל מפגשים וככה זה יתחיל להתגלגל. אבל רק אחרי שתכירו בזה שאתם עבדים של היצר, של הליבידו, של כוח החיים ושבעצם לא עשיתם עד היום כלום כדי להחזיר אותו למצב הנכון: שהוא העבד ואתם האדון.

עבודה נעימה.
_____________________________________________

רפיק - איש תקשורת ורוח, שמצליח לשלב בין השניים בחינניות. מנחה סדנאות ותיק למדיטציה וטנטרה, מפיק פסטיבלים מוצלחים, ואף נותן בחתונות, לכן זכה גם לכינוי הרב-פיק. התחנך באשרם של אושו בפונה, ומאוחר יותר גם לימד שם בעצמו. יזם את הקמת "אשרם במדבר" שבשיטים, והקים עם צוות נמסטה את פורטל הטנטרה המצליח:www.Tantra.co.il
לאתר של רפיק: www.omCenter.co.il 
אי-מייל: rafeek@omcenter.co.il