קריאה לחשיבה חברתית אחרת

נובמבר 2010, בעקבות התאבדותו של אורן גני.

את ההודעה על מותו של חברי האהוב אורן גני קבלתי תוך כדי הנחיה של סמינר מדיטציה בין לאומי במחנה המוות אושוויץ-בירקנאו. במקום בו אנשים אבדו את היקרים להם דבר יום ביומו. עדיין קשה לי לכתוב את צירוף המילים הזה "מותו של אורן גני", אבל יהיה עלי להתרגל לכך. אורן גני מת. הוא החליט לסיים את הפרק הזה בהיסטוריה הקוסמית של נשמתו ושם קץ לחייו. אני אתגעגע אליו מאד. הוא היה לי חבר קרוב. איתו ביליתי לילות ארוכים בשיחות נפש. היינו שותים קפה שחור והוא היה מגלגל ג'ויינט עשיר במריחואנה רפואית משובחת, אותה קנה באישור המדינה להקלה על מכאוביו.

מותו של אורן השאיר רבים מאתנו המומים, נבוכים ומתמודדים עם קורטוב גדול או קטן של רגשות אשם. מה לא עשינו נכון? כל אדם שהולך מרצונו אל מותו משאיר שובל אפל שכזה מאחוריו. קהילה שלימה של אנשים, חברים וקרובי משפחה, שעד יומם האחרון ישאו את אותה שאלה גדולה בנפשם ללא פתרון.

אבל אורן היה מורה במהותו, ולכן כמו במותו של צדיק חסידי גם מותו של אורן גני הוא משהו שניתן לדעתי ללמוד ממנו, ועל זה בעיקר רציתי לכתוב.

אדם דגול אך מיותר?

אני רוצה להסתכל על הדברים נכוחה: בשנים האחרונות אורן גני נותר ככלי שאין בו חפץ. היום רבים אומרים הו הו! כמה מיוחד היה האיש, מורה גדול, איש אמת, אדם חד אבחנה וכולי, אבל זה בגדר דברים שאומרים אחרי שהאדם כבר לא מסתובב פה, מעל פני האדמה, וקל להעריץ אותו כשהוא כבר לא מאיים. אלו דברים שעוזרים למצב כמו כוסיות רוח למת [איך קוראים לבחורות רוחניקיות? – כוסיות רוח (סליחה, אבל אורן היה נהנה מהבדיחה)].

אורן גני, שהיה בעיני רבים אדם דגול, הרגיש מיותר. הוא היה בן שישים, חולה ועני ועזוב. רבים האנשים שלמדו אצלו, ולא מעט מהם הפכו למורים בזכות עצמם, שהתחילו להנחות סדנאות, לעשות פסטיבלים ולמשוך אליהם את שוק הקליינטים הרוחני, שוק שמתנהג כמו כל סופרמרקט – כל מוצר חדש ונוצץ מוכר, ומה שישן ולא נוצץ כבר לא מוכר, כי לרוב הוא לא ארוז לפי המילה האחרונה, ואין מבצע של אחד פלוס אחד.

מקלחת של צוננים

אורן לא היה מוצר נוצץ ובטח לא ארוז היטב. היה בו משהו מפחיד. נוקב עד תהום. ביקורתי גם אם אוהב, ומי רוצה ביקורת? כמו עורב זקן נהג אורן לקרקר לפעמים לעבר המורים הצעירים לטנטרה, ולהטיח בהם דברי ביקורת חדים כתער.

מסופר על רבי יצחק מאיר מגור שספג פעם שטיפה של דברי ביקורת קשה מהרבי שלו – הרבי מקוצק. הרבי מקוצק היה אדם חריף כצ'ילי וחד כתער, והוא נתן לחסיד שלו בראש, כמו שאומרים היום. ר' יצחק מאיר לא אמר כלום. הוא שתק והרכין ראשו לקבל את דברי הביקורת הקשים, למרות שבאמת המקרה שהכעיס את הרבי בכלל לא היה קשור אליו. הרבי טעה בעובדות. מי שהיה אחראי לפשלה היה אדם אחר ולא ר' יצחק מאיר. כשנודע הדבר לרבי, הוא הזמין אליו את ר' יצחק מאיר, התנצל בפניו ושאל אותו למה לא אמר לו שזה בכלל לא הוא שאחראי לכך? ענה לו ר' יצחק מאיר: דברי הביקורת של הרבי יקרים מפז, ולא רציתי לוותר על ההזדמנות לשמוע ביקורת כה נוקבת מכבודו, גם אם במקרה הפעם לא אני הייתי זה שאחראי למה שקרה".

אבל בחברה המודרנית מי רוצה לקבל שטיפה? אנחנו רוצים מורים חמודים שילטפו לנו את האגו, ובפועל – אנשים לא באו יותר ללמוד עם אורן. הם הלכו ללמוד עם מורים אחרים, יפים ומתוקים, כאלו שמארז השיווק שלהם פועל בהצלחה שאורן לא יכול היה להתחרות בה. חלק מאותם מורים ומורות למדו עם אורן, אפילו מאד מאד קרוב. חלקם בנו עצמם על בסיס העבודה של אורן, ואורן, עלי לומר, מעולם לא היה קמצן ולא כעס על כך. הוא היה נדיב בכל מה שהיה לו לתת, ברוח ובחומר. אבל הוא היה מודע למצב.

שלא תבינו אותי לא נכון – אינני בא להאשים אף אחד, אני רוצה רק להצביע על מצב חברתי שלדעתי אורן מראה לנו במותו, מצב שעלינו לתת עליו את הדעת, ללמוד ממנו לקח ולראות מה ניתן לעשות בנדון.

עולם הרוחניות החדש והחברה המסורתית

בחברה רוחנית מסורתית דברים כאלו לא היו קורים. במנזרים בודהיסטים, או נוצריים, בחברה חסידית או אינדיאנית – בכל חברה רוחנית בעלת מסורת עתיקה – יש והיה תמיד כבוד לזקני השבט, וגם בזקנותם הם לעולם לא היו נזנחים.

חלק מהרעות החולות של החברה המודרנית היא שהעולם שייך, כביכול, לצעירים, והזקנים נותרים ככלי שאין בו חפץ. לצערנו אנחנו רואים שזה קורה גם בעולם של מבקשי הדרך הרוחנית. עולם הניו אייג' המערבי הוא מאד קפיטליסטי במהותו, ועדיין לא התבגר מן החלום האמריקאי המטופש של להיות גורו עשיר כמו דיפאק צ'ופרה. עולם הרוח שלנו כיום שואב את רוב חכמתו ממסורות החכמה העתיקות של המזרח והמערב, אבל מה שאין לנו זה מערכת חברתית נכונה, שיכולה לתמוך בהתפתחותה של חכמה עמוקה ומקיפה ובהתעלות הדרגתית ומתמדת של הרוח. כדי שחכמה תתפתח ותעמיק צריך שיהיו אנשים מוכשרים שיקדישו את חייהם לכך, לא כתחביב בלבד, לא כמשהו שעושים מהצד, אלא כמשהו שחיים אותו יום יום, ללא הפוגה, שלומדים אותו והוגים אותו ומתרגלים אותו ומשקיעים בו  ה כ ל. "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

האנשים שהקדישו את חייהם לרוח מטבע הדברים מתבגרים, ומזדקנים, ופעמים רבות אין להם שום חסכונות. הם חיו מהיד לפה. הם הסתפקו במועט והקדישו את חייהם לאלהים. הכסף לא היה מעולם שיקול מכריע בתהליך קבלת ההחלטות שלהם. בחברה מסורתית הופכים האנשים הללו להיות זקני השבט. דמויות מוערכות, שבאים אליהם לקבל ברכה או כדי להתייעץ, ולפעמים גם מקבלים שטיפה ומקלחת של צוננים. בחברה מסורתית זקני המנזר, או השבט, נתמכים על ידי החברה כולה. הם אולי כבר לא המנהיגים – כי יש צ'יף חדש צעיר ונוצץ, אבל אנשים מכבדים אותם ולעולם לא יזנחו אותם. בעולם מסורתי יש מי שיראה לעצמו זכות לטפל במורה המזדקן ולהיות לידו, פשוט לחיות לידו וללמוד ממעשיו, דרך מה שנקרא במסורת היהודית "שימוש תלמידי חכמים", שגדול מלימוד תורה טקסטואלי, כי "גדול שימושה מלימודה".

גדול שימושה

המנזר או השבט או הקהילה יחזיקו את המורה, יפרנסו אותו, בצנעה אמנם, אבל לעולם לא יחסר לו אוכל או אמצעי תחבורה, ולעולם הוא לא יצטרך לדאוג לפרנסתו. יש גיל מסויים (שהוא לא תמיד גיל ביולוגי) שבו אתה הופך כבר לא ממש כשיר להתמודדות ולתחרות בשוק העבודה, גם אם עבודתך היא הוראה של סדנאות טנטרה. אנשים "נורמליים" בעולם המודרני שמים בצד כסף בחשבון פנסיה. בעולם המסורתי ההשקעה הפנסיונרית של המורים היתה בפיתוח הנפש של תלמידיהם, שהיו אסירי תודה אליהם כמו להורים, ופעמים רבות אף יותר. לעולם הם לא היו זונחים אותם לאנחות, גם בזקנתם.

אורן היה מהאנשים ששייכים לקטגוריה של זקני השבט הרוחני בישראל – הוא היה מה'אלדרז' שלנו – למרות שהיה רק בן שישים במותו. אבל העולם הרוחני במערב ובישראל, לא בנה לעצמו עדיין מנגנונים חברתיים וכלכליים שיתמכו בזקני השבט שלו. זקני השבט שהקדישו את חייהם ואת כל מה שהיה להם לפיתוח עולם הרוח צריכים פתאום להתמודד ולהתחרות עם אנשי עסקים מלאי מרץ בגילאי השלושים לחייהם, שמתחילים לבנות לעצמם "קריירה" רוחנית, ולזקנים אין סיכוי להצליח. בפועל מה שקרה זה שאנשים לא נרשמו יותר לסדנאות שאורן הציע, והוא הרגיש מיותר, כמו סרך עודף.

אז מה עושים?

מותו של אורן האהוב האיר לי את הנקודה הזו, ואני רוצה לתהות ביחד אתכם מה ניתן לעשות בנדון. כי זה לא רק אורן, זה משהו שקורה לזקני המורים במקומות רבים בעולם. רם-דאס, למשל, שהתחיל את דרכו בשנות השישים כבחור צעיר ועשיר שירש הרבה כסף ממשפחתו, הגיע לשנות האלפיים כמי שעבר שבץ מוחי, וכזקן חסר פרוטה. את כל חייו השקיע רם-דאס בהתפתחות רוחנית ובנתינה לאחרים, ואת כל כספו השקיע ביוזמות שונות שקידמו את הרוחניות באמריקה. למזלו הוא פעל באמריקה, שיש בה מסורת יציבה של נתינה ותרומה. מי שתורם באמריקה לא מרגיש פרארייר, כמו הישראלי המצוי, אלא כשותף למשהו גדול ובעל משמעות. לכן אנשים שאהבו את רם-דאס לקחו אותו תחת חסותם והוא חי כיום באחלה מקום בהוואי (דון ואני ביקרנו אותו לפני שנה. הוא חי באחד המקומות היפים בעולם, כשאנשים צעירים רואים לעצמם זכות לטפל במשק הבית שלו, ובצדק).

גם הרבי שלי – רבי זלמן שחטר – עלול היה להגיע למצב עגום למדי, לולי הקימו כמה מתלמידיו קרן מיוחדת שנועדה לתמוך בו בשנותיו האחרונות, ולאפשר לו ליצור את יצירות הרוח הבשלות, של אחרית ימיו, בשלווה ובנחת.

רבי שלמה קרליבך לעומתו היה חסר כל, וכשהלך לעולמו רק חובות הוא הוריש לבנותיו, למרות שמאות שירים שכתב הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות היהודית, ולמרות שאלפי אנשים הזילו מליוני דמעות בהלווייתו והעידו שהוא שינה את חייהם מקצה לקצה.

אז מה עושים? האם ניתן לחשוב על מערכת חברתית וכלכלית שנוכל, כחברה רוחנית, להתבגר אל תוכה, מערכת שלא תהיה כפויית טובה לזקני השבט שלה עצמה, אלא תתן להם מקום של כבוד בתוכה? האם ניתן לחשוב על מערכת חברתית-רוחנית שאפשר לכולנו לחיות בחברה שאיננה חברה קפיטליסטית אכזרית, אלא חברה של חמלה, אהבה וכבוד?
 

אוהד אזרחי - רבי ומורה לקבלה בתנועה ליהדות מתחדשת Jewish Renewal, ועומד בראש "הגן – בית הספר לאהבה וקבלה" www.kabalove.org