אקולוגיה הוליסטית ומין

אפשר להתחיל את זה כך

פעם, לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה חי שבט של אנשים. האנשים האלו היו אנשים רגילים. היו להם ידיים ורגליים, וגוף כמו שלנו. הייתה להם שפת דיבור שבה תקשרו אחד עם השני, היו להם עצים ושדות והם הכינו אוכל ואהבו אוכל כמו כולנו. הם עבדו ובנו ויצרו וילדו ילדים. בעצם הם היו ממש כמונו.
אבל, איכשהו, לא לגמרי.
האנשים האלו קראו לעצמם "המקדשים", והם חיו בארץ עשירה ומגוונת. הגשם תמיד ירד שם בעיתו, והשמש ידעה לזרוח ולחמם בזמן. האגמים והנהרות נצצו בגוונים של שקוף וטורקיז ואבני זהב נצצו בקרקעיתן. העצים והשיחים היו עמוסי פרי שהיה מזין ומשביע מעין כמוהו.

יום אחד הגיע לשם איש מארץ אחרת. איש כמונו. במשך ימים הסתובב בארץ הזו ותמה בליבו על גודל מזלם של האנשים שחיים שם, כי לא אכל פירות כל כך טובים מימיו, ולא טעם מים נהדרים כל כך. איזה מזל יש להם, חשב בליבו. מאחר ולא ידע את השפה ולא יכול היה לדבר עם האנשים רק הלך ואכל והתרחץ במים. לאחר כמה ימים שם לב למנהג מוזר שיש להם: הוא שם לב כי לפני שהם קוטפים משהו מהעץ הם אומרים משהו. מכיוון שלפעמים היו עושים זאת כשהיו לבדם, הסיק מכך שהם מדברים אל העץ או השיח ממנו קטפו. יום אחד ראה חבורת אנשים מתקרבת לאגם, ונראה היה כי בכוונתם לעשות משהו, לא סתם להתרחץ. "הם כנראה באו לאסוף זהב", אמר האיש בליבו, כי זה מכבר שם לב לאבנים שבקרקעית האגם. אך האנשים רק החלו לשיר ולהשיט סירות זעירות של פרחים על האגם, וכשסיימו חזרו לבתיהם.

עבר קצת זמן, והאיש החל ללמוד את שפתם ומנהגיהם של האנשים האלו, ויום אחד הזמין אותו מישהו לטקס מיוחד שיערך בערב.
האיש ראה כי השבט כולו מתכונן ונערך לערב. פרחים וסרטים נקשרו בכל מקום והייתה תכונה מיוחדת. "זה טקס חשוב מאוד" הסביר לו זה שהזמין אותו. "הטקס הזה אחראי לגשם שיורד, לשמש שזורחת, ולבריאות שלנו ושל ילדינו. אם לא עושים את הטקס הזה, אפשר שכולנו נמות" (הוא דיבר איתו בשפה עילגת כי חשב שהוא לא מבין אותו אם הוא מדבר נכון).
"אההה, אז יש להם איזה קסם שעושה את כל זה", אמר האיש לעצמו. הוא כבר היה סקרן מאוד לראות מה הקסם ואיך עושים אותו. וכבר תכנן לחזור אחר כך הביתה ולגלות לכולם בעולם שלו איך עושים את זה.

הערב הגיע. הגיעו כל האנשים, לבושים בבגדים צבעוניים ומיוחדים. הייתה מוזיקה, והיו ריקודים, והייתה שירה, ונדלקה אש, ושתו יין. האנשים רקדו המון.
והאיש שלנו עוד חיכה לראות את הקסם.
מאוחר בלילה נחלקו האנשים לזוגות, והחלו לעשות אהבה. חלק ליד המדורה וחלק ליד האגם וחלק ליד הנחלים.
האיש שלנו היה המום ונבוך, אבל נשאר ער כדי לראות מתי יבוא הקסם.

אוקי. עכשיו יש כמה סופים אפשריים, לבחירתנו

1. האיש התעורר למחרת בבוקר וחשב שנירדם והפסיד את הקסם.
2. האיש, שקיבל בבית חינוך קתולי אדוק לא יכול היה לסבול את מה שראה ולקח מונית ראשונה ונסע משם.
3. האיש חזר הביתה וסיפר הכול למישהו בממשלה ויחד חזרו עם ספינות ותותחים, הרגו את כולם ולקחו את הזהב (וכבר היו דברים מעולם).
4. (המועדף עלי) – לפתע התקרבה אליו אישה יפה, חייכה אליו והושיטה לו יד. הוא נתן לה יד והלך אחריה. אחרי לילה מענג איתה התעורר בבוקר והבין הכול. הוא נשאר שם עוד זמן ואז חזר לביתו והחל ללמד את האנשים בעולמו את הקסם.

האמת היא שגם לסוף האחרון יש שני סופים אפשריים. הראשון הוא שהאיש הבין הכול, והשני הוא שגם אחרי לילה כזה הוא לא הבין ורק נהיה חמדן ורצה עוד מין.
 

או, סופסוף הגענו למין...

אז בטח כבר הבנתם שהארץ הרחוקה ותושביה הם האוטופיה האקולוגית הוליסטית. ושהקסם הוא המין. מבחינתי, אם הייתי צריכה להגדיר את זה – זו הייתה ההגדרה. המין הוא הקסם, המניע והסיבה לכל.
והמין פה הוא כמובן גם הפירות העסיסיים, הריקודים והשירה והיין... הכול.
כמו שאני רואה את זה, בעולם אקולוגי הוליסטי אין חוקיות לגבי מי, מה ומתי. אין איזו המלצה אם כדאי שזה יהיה עם בן זוג אחד קבוע או לא, אם האיש או האישה החוקיים או לא. זה לא העניין.
העניין הוא החוק – היחיד - שאומר שהמין הוא מקודש.

מין = קודש

בשבילי מין מקודש זה אומר שאני לא עושה שום דבר שהוא בניגוד לרצוני. שאני לא מניחה לשום לכלוך להיכנס בשום צורה – אביזר, מחשבה, מילים. ואם זה חזק ממני וכן נכנס – אני מודעת לזה ועובדת על לנקות את זה.
מין מקודש זה מין מהגוף והנפש ולא מהראש. לא ריגוש שנעזר בפנטזיה אלא ריגוש אמת שנובע מבפנים וממלא את כולי. זה משהו שבעולם של היום, שמלא בפורנוגרפיה זמינה, מאוד קשה ליישם. אני אישית עברתי שנים של גמילה, והיום אני יכולה להגיד שכמעט ואין לי כבר את הצורך לדמיין כדי להתרגש, ואם מגיע הצורך הזה אני משאירה אותו בצד ולא מתייחסת אליו.
מין מקודש זה מין של אמת. לדעת מה מתאים, לא לזייף, לא לפחד להרוס רומנטיקה אם מרגישים צורך להגיד משהו שעלול לשבור. לתקשר אמת, לבקש ולתת בלי בושה.
מין מקודש זה כשאני מעיז לקבל ובאמת רוצה לתת. באמת רוצה למלא את בן הזוג שלי, ואפילו אם הוא זמני, באהבה.
מין מקודש זה כשאני באמת רוצה.
מין מקודש זה מין בטבע. על סלעים, מתחת לעצים, בתוך המים. על האדמה עצמה. אין ריפוי טוב מזה.

וזוגיות?

אפשר לעשות מין כל החיים עם אותו בן זוג ושתהיה שם כפייה/זילות/שקר. ואפשר לגוון ולהיות עם הרבה בני זוג ושזה יהיה אותו דבר.
נראה לי שבעולם שלנו כמו שהוא היום קל יותר לשמור על יושרה וניקיון מיני אם לא מפזרים את זה על יותר מדי אנשים. בספר "שיחות עם אלוהים" אומר אלוהים שאם היינו יודעים להתמסר לגמרי במין של לילה אחד אז לא הייתה עם זה כל בעיה. אבל מכיוון שרובנו הגדול עוד לא יודעים לעשות זאת אפילו במערכת יחסים ארוכה הוא ממליץ בינתיים על זוגיות כדי לתרגל התמסרות.

אז איך עושים את זה?

על פי ה"חיבור נכון לרצון" העולם (כדור הארץ) נוצר מתוך אורגזמה של אימא-הרצון - שחלמה על מקום שבו תוכל לעשות אהבה עם אלוהים, אהובה, בכל מקום ואתר. ויחד עם זאת – ברגע שנוצר היא התביישה שהחלום שלה נחשף כך, כולו. כך שמראש העולם נוצר עם כתם של אשמה מינית עליו.
מין אקולוגי הוליסטי הוא מין שנוקתה ממנו האשמה הזו וכל כולו שמחה והתמסרות ורצון לרפא את העולם. בעולם אקולוגי הוליסטי מאמינים שמין זו האנרגיה המחברת, זה האמונה, זה הטקס וזו עבודת האל – חיבור של שניים שיוצר משהו חדש: או נשמה חדשה או ריפוי או טיוב או כולם יחד.
בעולם העתיק, בשבטים המטריארכלים, ביוון, בהודו, בבית המקדש שלנו – בכל אלה נעשתה עבודת קודש זו ע"י כוהנות. זה לא ידע חדש. להפך, הוא ישן נושן. רק שההכחשה היושבת עליו – האשמה של אלוהימה מקדמת דנא - גדלה וגדלה וכבר הגענו למקום שקשה לנקות אותה. כל מחלות המין ובעיקר האיידס שפשט בעולם בעשורים האחרונים מעידים על כך. התפקיד שלנו הוא להתמיד בניקיון ההכחשות שלנו, ובכך להוריד מהמין את הזוהמה שיושבת עליו ועלינו, ולהגיע למצב חדש שעוד לא היה בעולם בעצם. מצב ששום הכחשה לא יושבת על המיניות של כדור הארץ.
מה יקרה אז? אלוהים יודע (בעצם, יכול להיות שגם הוא לא...). הכול יראה אחרת. בעיקר הזוגיות כבר לא תראה כמו שהיא נראית היום, ויכול להיות שזה מה שמפחיד...
אני חושבת שזה שווה, עם כל הפחד.

למעשה אין בכך שום חידוש, טקסים כאלה היו נהוגים פעם, כשהמנהיגות בעולם הייתה נשית, כך היה נהוג בשבטים הקדומים (ראה "מעגל אבנים", ג'ון דאר למברט, "שבט דב המערות", ג'ין מ. אואל ועוד). זוהי תזכורת לאפשרות, לאוטופיה. לא ידוע לי על טקסים כאלה המתקיימים בעולם היום, טקסים שמקדשים את הפיריון ואת האדמה ומביאים לאיזון עם איתני הטבע.
אולי אם היו כאלה היו לנו חורפים גשומים יותר...

 

מירב שני - מורה בכירה באקדמיה ללימודי אקולוגיה הוליסטית. מנחת סדנאות חיבור נכון לרצון ומנחת קבוצות לימוד בשיטה האקולוגית הוליסטית. דולה ומנחת סדנאות הכנה ללידה. מאמינה בתנועה, בחופש וברצון חופשית אוהבת ללמוד וללמד, אוהבת טבע ואדם ומאמינה בזכות של כל אחד ואחת לחיות חיים נפלאים. אימא לשניים ורעיה לאחד. www.freewill.co.il