הרפד - סיפור חניכה אישי

 אל תגיד לי שלא סיפרתי לך את הסיפור על הרפד, אני אומרת לך כשאנחנו יושבים במסעדה הקטנה הביתית הזו בנוה צדק, אתה מסתכל עלי ולא אומר כלום, אז אני רואה בזה אור ירוק להתנפל עליך עם הסיפור שלי:

הייתי צריכה להוריד את הריפודים מהספות שלי כי באני השתינה עליהם כבר יותר מדי פעמים, ולקראת פסח חשבתי שהגיע הזמן לכבס. יפה מאד שיש ריץ' רץ' לריפודים האלה, אבל אתה מכיר מישהו שבאמת מסוגל להוריד את זה ולהחזיר אחר כך כמו שצריך? אז מצאתי את עצמי באיזה יום שישי אחד במרפדיה הקטנה שבמרכז, מצטופפת עם שתי זקנות ואישה חרדית אחת, בתור לתשומת ליבו של הרפד. ואז יצא הרפד מאיזה חדר אחורי, נראה כמו כוכב קולנוע, נשבעת לך שמה שיש לנו פה בקולנוע הישראלי פריירים לידו, גבוה, חטוב, עם פנים נאות, מוצק, ידיים גדולות וחזקות...

כאן אתה עוצר אותי ומעיר לי שהסיפור הזה נשמע לך כמו התחלה של סרט כחול סוג זין. אליס רועמת בצחוק ששומעים עד הטיילת. היא כבר שמעה את הסיפור הזה, אבל מה אכפת לה עוד פעם. סיפור טוב, אחרי הכל. כשאני גומרת להיחנק מצחוק אני ממשיכה.

כשהמתנתי בתור לתשומת ליבו של הרפד ההורס, התבוננתי בנחת בצילומים המקשטים את המקום ולמדתי עליו שתי עובדות – האחת- הרפד הוא רווק החי עם כלבה מהסוג הקאיני, והשנייה - שהוא מאד אוהב את עצמו. כשהגיע תורי הוא הוריד את הריפודים מהכריות בלי שמץ מאמץ, בשתי ידיים ארוכות ושריריות, ודמיינתי את עצמי מונפת על ידי הידיים האלה, מורמת, מחובקת, ולכן כשהוא המליץ לי לכבס את הריפוד במים פושרים בלי סחיטה ולא לייבש במייבש הצלחתי רק להנהן, והוא הוסיף שאם זה מתכווץ בכביסה זה כבר לא באחריותו וחייך. אני לא בטוחה אם התלוצץ איתי או לא, כי מבטי היה נעוץ בחזה הרחב שלו שנתון בטי שירט צמודה. יצאתי משם עם שני ריפודים מסריחים ביד ופרפרים בבטן. אני מאוהבת ברפד!

סיפור מאכזב, אתה מפטיר במהירות, חשבתי כבר שיהיה משהו בחדר האחורי של המרפדיה, אולי משהו עם הדוסית ההיא שהיזכרת מקודם, איזה מנאז' אטרואה, אבל ככה את יוצאת מהרפד כאילו כלום?

אליס מחייכת כממתיקת סוד, יוני, באמת...סבלנות, עוד לא התחיל הסיפור.
ואני אומרת לך – אתה יודע למי לא מספרים חצי עבודה... אבל די מהר עוזבת את הביטוי כי הוא קצת מתבלגן לי בפה ואני מרגישה קצת טיפשה, אבל לא אכפת לי כי אתה ואליס החברים הכי טובים שלי אז מותר גם להיות אהבלה לפעמים.

נשמה, אני מרגיעה אותך, ריפוד שירד וכובס צריך גם להתלבש בחזרה על הכרית, לא?
וכך מצאתי את עצמי ביום ראשון בדרך לרפד לאחר סופשבוע מרגש מאד שבו דמיינתי אותי ואת הרפד בסיטואציות כאלה ואחרות שאינן מעניינות כרגע לצורך הסיפור. בבית הכנתי מראש כרטיס ביקור שלי שמאחוריו כתבתי את מספרי הטלפון הפרטיים שלי.

אתה מגחך, מנסה להרשים רפדים עם כרטיס ביקור, נראה לך שהוא קורא אנגלית כדי להבין איזה קרייריסטית מצליחה נפלה עליו?...
אני מתעלמת ממך ומסמנת בידי למלצרית שהזניחה אותנו כבר שעה ארוכה, וכשהיא מגיעה בעצלות אני מבקשת ממנה כוס מים.
עם הפנים ללקוח, אליס פולטת בציניות, זה מה שאני אוהבת במקום הזה.
אתה מתחיל להגן על המלצרית, דווקא נראתה לי חמודה, שברירית כזו... וכשהיא מגיעה עם כוס המים שלי אני חוזרת לרפד.

צעדתי מהאוטו שלי למרפדייה כשבידי צמד ריפודים נקיים ומקופלים, ובכיס האחורי של מכנסי הג'ינס הצמודים שלי תחוב כרטיס הביקור. מיותר לציין שדפקתי הופעה, חולצה עם מחשוף נדיב, עקבים, וליפ גלוס מסנוור. גם איזה כמה שפריצים מהבושם החדש שלי (תהיי טעימה, אם אתה חייב לדעת). מוכנה לצייד. היה לי פיק ברכיים נוראי ודופק מאתיים ארבעים ושבע. את משפט הפתיחה שלי גלגלתי אולי שמונים פעמים בבית, "נעים מאד, אני מיכל, אתה יכול להתקשר אליי אם בא לך" ומושיטה את הכרטיס, או אולי "תודה, להתראות", ואז מסתובבת אליו, "ודרך אגב, אם יבוא לך להתקשר אליי אני מאד אשמח, אני מיכל וזה הטלפון שלי".

לכן כשנכנסתי למרפדייה הריקה כמעט נפלתי מהרגליים כשיצא אליי גבר כבן חמישים ושאל אם אפשר לעזור. הוא היה גבוה, מוצק וחטוב אבל גם קצת רופס כבר, והוא ללא כל צל של ספק לא היה הרפד, אם כי הוא מאד הזכיר אותו. לשבריר שניה התבלבלתי, וחשבתי שאולי הייתי תחת הזייה כלשהי ביום שישי בצהריים, אבל התמונות צעקו לי מכל הקירות והחזירו אותי למציאות. הרפד הוא צעיר, חתיך, רווק, שווה ביותר, שמאוהב בעצמו ובכלבה היפה שלו. מן הסתם זה אבא שלו, ואז גיליתי שבפינת החדר יושב קשיש חביב בכסא גלגלים, ואם כך, זהו סבא שלו. עסק משפחתי מרשים!

יצאתי משם מאוכזבת, למרות שאדון-אבא-של-רפד-שווה סידר את הריפודים במהירות ובזול ואפילו הציע בנדיבות לסחוב את הכריות לאוטו שלי ואני אמרתי לו "לא תודה", ופניי היו נפולות. לפחות עד ראש השנה אין לי סיבה טובה באמת לבוא לכאן. סידרתי את הכריות באוטו שלי, ונזכרתי שמעל למרפדייה יש שלט עם מספרי טלפון. חזרתי לשם, קראתי ושיננתי בראש את מספר הטלפון הנייד של הרפד העונה, כך מסתבר לי, לשם עידן.

עוד באותו היום התקשרתי אליו, אני מתפלאת ביני לביני שלא עצרת את שטף דיבורי כבר די הרבה זמן, מה קורה יוני, אתה עוקב? זה יהיה בבחינה, אתה מחייך את החיוך הקטן הזה שלך, זה שמסתיר כל מיני דברים שאתה יודע ואחרים לא, ומספרת שהרפד לא ענה.

ענתה לי הודעה יבשה, שלום כאן עידן תשאירו הודעה. והשארתי לו הודעה, כי הייתי בנקודה שבה אני מוכנה לעשות כל מה שהרפד אומר לעשות, אני מיכל לגבי הריפודים, הכל בסדר איתם, אבא שלך הלביש לי אותם היום על הכריות, אני מבקשת שתחזור אליי אם אתה רוצה. כשסגרתי את הטלפון נתתי לעצמי סטירה כי הרגשתי כזאת פוסטמה. מיכל לגבי הריפודים, אהא, זה סימן זיהוי מעולה למי שמתקשרת לרפד, עכשיו הוא בטוח יידע מי אני, ומה זה לעזאזל תחזור אליי אם אתה רוצה. פשוט אידיוטית.
מיכלי תירגעי, זה רק רפד, לא התקשרת לאיזה פרופסור מהאוניברסיטה, אתה אומר לי, אני בטוח שהוא לא הבחין בדקויות האלה.

אני נרגעת וצוחקת, טוב, עכשיו זה כבר באמת לא רלוונטי...
ואליס אומרת כן, לא נראה לי שהוא ממש זוכר את ההודעה שהשארת לו אז.
אני לוקחת לגימה ענקית מהמים ונחנקת קצת, משתעלת ואומרת, להמשיך את הסיפור על הערפד או שאתם כבר מפחדים מדי. בהמשך היום הוא השאיר לי הודעה שלום מיכל זה עידן, אני חוזר אלייך, ודרך אגב הבחור שעזר לך במרפדייה הוא לא אבא שלי אלא העובד שלי, שיהיה לך יום טוב. מפה לשם ממש הצלחנו לדבר באיזשהו שלב, ושאלתי אותו אם הוא יודע למה בעצם התקשרתי והוא כמו ילד ממושמע חזר על שאלתי, אז למה בעצם התקשרת, כדי להתחיל איתך, אמרתי לו בלי להתבלבל, חתיכת אומץ יש לך, הוא התרשם ממני ואנחנו פוצחים במה שנקרא סמול טוק, שבו בין השאר הוא שאל אותי אם אני גרה עם ההורים, עניתי שאפשר להגיד שכן, אלא שאני ההורים... ומכאן הגענו לזה שאני נשואה-פרודה פלוס ילד, והוא גרוש פלוס כלבה, וגם לזה שאני מגיעה אליו היום בערב.

וכאן נגמר הסיפור הזה, בעצם. מה אתה רוצה לשמוע? הרי פרטים ברמה של סרט כחול לא מעניינים אותך. מה יש לספר? דירת רווקים ריקה מרהיטים ומלאה בשולחן ביליארד,
...שאותו טרחתם לבדוק, אליס משלימה פרטים חיוניים,
הרפד הכתיר אותי כמגה-חננה לאחר שלא עישנתי אתו וסירבתי לאלכוהול שהציע לי, שלא לדבר על כך שתישאל אותי בנוגע לחומרים הפסיכואקטיביים שצרכתי, וחשף את בושתי ואת תומתי. וגם בעניינים האחרים לא הפגנתי עודף תושיה, הייתי עייפה ממסע הכיבוש ומיום עבודה ארוך. ואיך זה נגמר? הוא ירד לטייל עם הכלבה איזה שתי דקות אחרי שגמר (ואני לא) וליווה אותי באדיבות לאוטו שלי.

אתה מסתכל עליי במבט משועשע, קצת מופתע ואני רואה אותך בתומתך. אתה שלא חוטא בסטוצים, שלא מבזבז את זמנו ואת זרעו לריק, שמתייחס למעשה האהבה כקדוש. מולך יושבת אני, בהמה מצויה שמדי פעם מתפלשת ברפש כדי לחוות קצת חוויות של גוף, מכירה בצרכיו של הגוף שלי, ונהנית לתת לגוף הזה לשלוט בעניינים לפעמים. שתים עשרה שנים תמימות הייתי נאמנה לגבר אחד, והרפד ציין לי את נקודת פריצת הסכר, אובדן כל העכבות.
אבל אתה אינך דומה לי. מתי אהבת לאחרונה? מתי אהבו אותך? מתי התמסר גופך לחום אנושי פשוט? והמבט המשועשע שלך שואל אותי מה האמת. ככה זה באמת טוב לך? והמבט שלי אומר לך, זה טוב לי לעכשיו. כי אני יודעת מה היה שם באותו מגע עם אותו רפד. ואיזה חלל עירום נשאר אחרי המגע נטול הרגש. כן, זה ללא ספק סיפור טוב. סיפור על חום אנושי פשוט, כל כך פשוט, שהוא נמוג עוד לפני שחודר, וכשהוא מתפוגג הוא לוקח איתו קצת חום שהיה בגוף לפני כן ומשאיר צינה דוקרת. אז מי יותר סובל פה, יוני? אתה – הקדוש המעונה – או אני – הבהמה המלעונה? שנינו הרי בודדים, אבל אותי לפחות מרפדים מדי פעם, שזה הרבה בעולם שלנו.
 

מיכל שפירא - MA, מקיימת סדנאות לפנויים ופנויות לרכישת כלים לזוגיות ומטפלת במגע לאינטגרציה בין גוף ונפש.
www.bmisgav.co.il/objDoc.asp?PID=238&OID=246&DivID=74