טנטרה ואני

 יש לי חברה שבכל פעם שאני מזמינה אותה להעביר תוכן כזה או אחר בפסטיבל או יצירה אחרת שאני יוצרת בנושא אהבה, גברים נשים, תקשורת, זוגיות או מיניות, היא מוודאת איתי דבר ראשון - אבל אין שם טנטרה נכון?

היא, החברה, היא אישה עוצמתית, מנחה, מורה, מתקשרת, סניאסית, עוסקת בנושאים האלו בדיוק.
ברגעים האלו אני תמיד נעצרת.
למה כל-כך חשוב לה לא להיות חלק אפילו במרחב של משהו שקשור בטנטרה? היא, שיודעת לעומק, בעיני, מהי טנטרה. באותו רגע אני מבינה אותה מאד. טנטרה הפכה בחוגים רבים לשם קוד של שעשוע מיני, גילוי לשם הגיוון, דרך להפגת השעמום והחייאת הריגושיות, כשהיא במהותה הפוכה לזה. לא שאין בה גם את כל אלו, אך הם יכולים להופיע בה כתוצר לוואי. זה נכון שאם חווים את הקשר בין שני גופים, גבר ואישה תוך איחוד שמימי בו הנשמות נפגשות (ולא, לא חייב להיות שם מגע מלא או אפילו מגע פיזי בכלל), אין סיכוי שנשתעמם וסביר מאד שנרגיש גילוי ושזה יהיה מרגש, מאדדד.. אבל זה יותר כמו השומן שנוטף מהסטייק או הארומה שעולה מקפה טוב.

אני בעד טנטרה? נגד? מה אענה לה?
באותו רגע מרגישה רק דבר אחד: פחד מעלה המונח הזה וכל-כך הרבה אי הבנה.
מי צריך את ההתמודדות הזאת, בטח לא אני. אני בפנים או בחוץ?
(פעם מזמן כתבתי משהו כזה על ה'בובות': "בפנים או בחוץ 'בובה'?" הבובות הן נשים כמו שגברים קוראים להן כשהם שואלים אותן בזמן שמזדיינים: בפנים או בחוץ בובה? הבובות עסוקות בלחשוב אם הן בפנים או בחוץ, איפה הן נגמרות ומתי להיגמר. כן, הן עושות אהבה וחושבות תוך כדי, איפה הן, מה קורה להן. זו עשיית אהבה? זהו בדיוק- זוהי עשייה וכמה הייתי עסוקה בלעשות וכדי לעשות צריך לחשוב, מה לעשות, אז גם חשבתי לא מעט.

יותר נכון, חשבתי מלא. אני עושה אהבה וחושבת על.. לפעמים העל הוא ממש קרוב, על זה שלידי, לפעמים הוא רחוק מאד, לפעמים כייף אדיר אבל בסוף האכזבה מדגדגת ובאה.
מכירים את זה? היא תמיד באה. לפעמים אנחנו עוטפים אותה בכל העידודים שיש באמתחתינו ולא שמים לב אליה אבל הנחיתה לקרקע אחרי מעשה האהבה, כשמשהו שם לא קרה, ווט טו דו- מאכזבת.
הייתי מי שרוקדת במיטה, סוחפת בסקס, מלאה תשוקה מהצד האחד ומהצד שני, ציפור רכה, קטנה ואבודה, שתקופה שלמה בכתה בכל פעם שעשתה אהבה, רחוקה רחוקה מזה שהיא איתו.
איך הן מתחברות השתיים? גם אני לא ידעתי. היו גברים שהעלו בי את זו והיו שהעלו בי את זו.

אחורה, גיל 16.כולי תמימות אחת גדולה, היו לי רגעים (ארוכים ממש) של אהבה נטו, מיזוג ותודעה טהורה, ללא מחשבה. כולי שם. הייתי בפנים.
לא ידעתי אז מהו גודל הנס, לא כמה זה לא מובן מאליו והכי לא ידעתי, שבהמשך, הדרך הולכת ומתפתלת. ומאד.
שהדרך לנסיקה לעבר השמימי או הפשוט או הדבר עצמו, רצופת כוונות טובות שלא ממש עוזרות ונוחתות פעם יותר טוב ופעם פחות טוב, אבל כמעט ללא יוצא מן הכלל- מחוץ למסלול, ליד, יענו - בחוץ.

בפעם הראשונה נתקלתי בטנטרה, בת 23, בהקשר מאד רוחני, תיאורטי וגבוה ומאד לא פרקטי או פיזי או בסיסי.
התעוררתי בוקר אחד ולידי הספר, הוא התגלגל לו שם בבית ששכן לו בגואה של לפני 10 שנים - "טאנטרה ההבנה העילאית" מאת בהאוואן שרי ראג'ניש (לימים אושו). פתחתי אותו לרגע ומיד סגרתי. השתעממתי. במקום, הלכתי לעוד ערב של מסע קסמים טריפיונרי עם אהוב חדש.
היא באה אלי כבר אז בדמותה - הטנטרה ואני לא הייתי שם לראות שזאת היא. 10 שנים אח"כ קראתי את הספר. שוב ראיתי אותו ורוד כזה. הורוד ששנאתי אז, משך אותי הפעם.
טנטרה דרך הספר הזה, נגלתה לי כמו אישה, יפה מאד, לא תמיד מובנת, מסקרנת, מסתורית ולא פעם מתעתעת מרוב שרחבה היא כל-כך. לא, לא הבנתי איך היא תעזור לי אבל ידעתי שתעזור.
הבנתי שהיא קשורה בלומר כן לחיים על-פני הלא, בגם וגם על פני או או, בחלול והזורם התמידי על-פני הדחוס, המלא והנייח, באי הידיעה על-פני הידיעה.
עוד לא הבנתי שיש קשר בינה למה שהעסיק אותי תמיד: ההבדל בין גברים לנשים, הקשר ביניהם, היחס, השוני, האהבה, הכוח הזה.
בלי קשר (חשבתי אז) עניינה אותי המיניות, החושניות, הגוף ותפקידו בעולם (משהו תמיד ידע שדרך המודעות עוברת אצלי דרך הגוף או נכון יותר: דרך הגוף באהבה); החיבור הגופני, האיחוד או איך שלפעמים הוא נראה בסופו של דבר – הפירוד; כוח החיים וכוח המוות; כמות האנרגיה האדירה והבלתי נתפסת שלעיתים יש בנו לעומת רגעים נטולי חיים בהם השאלה מאיפה יהיה לי כוח היא השאלה היחידה הקיימת.

עברו השנים ולא הפסקתי להתעסק בזה, או דרך הראש- שם הייתי פתוחה לדרכים רבות, או בפרקטיקה אבל שם הייתי סגורה, רק לבד. אני ועוד מישהו. המישהואים התחלפו ולומדים לא מעט כשמראות משתנות, רק שבחרתי לרוב את אותו הטיפוס ובעיקר - משהו שם נשאר תקוע. ידעתי שזה אצלי.
שלא תבינו, פגשתי, התאהבתי, אהבתי, נהנינו, סבלנו, רקדנו, הכל. ובכל זאת, מתישהו זה היה צף - לא ידעתי מה יוצר את מה - אולי כי לא אהבתי אותם עד הסוף לא הרגשתי את "התחושה", זו מפעם שהתגעגעתי אליה כל-כך או שמשלא מרגישה את "התחושה" (האמיתית נקרא לה, חסרת המחשבה, כשאני נעלמת ונמצאת באותו זמן, שיא העונג והאיחוד), לא יכולתי לאהוב אותם עד הסוף?

בינתיים צברתי ידע, לפעמים מידע, בהרבה דברים הקשורים לעניינינו. כשלמדתי פסיכולוגיה: בקורס של הביולוגית חיפשתי את השוני: מהם ההבדלים במוח? יש הסברים כימיקלים? להתאהבות, לאהבה? לנשי לעומת הגברי? איך הגוף מושפע מזה? בקוגנטיבי- אותו כנ"ל. בהכל חיפשתי ומצאתי לא מעט. מרתק, אשכרה. כשלמדתי ארכיטקטורה: הצורה הגברית מול הנשית המופשט והאמורפי מול החד והמטרתי, איך זה בתוך מרחב, למי בכלל שייך התחום הזה של מרחב- נשים או גברים, וזה רק על קצה המזלג. הבנתי שזהו זה: אלה המשקפיים שלי לראות את העולם ובכל מה שעושה מגלה עוד מהחומרים האלה.
וכשעשיתי צילום - הפרויקטים הלכו והתהדקו סביב זה - "מהי אהבה" (ניסיתם לצלם פעם אהבה? אהבתי את היחס הזה בין המושג המופשט ביותר בעולם, למצלמה החדה שיכולה (כאילו) רק "לתעד" את המציאות), "הגבר החדש", "גוף", "זוגות", דמיון בין זוגות.
מה שהלך והתבהר היה שלא נועדתי לעסוק בתנועה ההולכת וגוברת של נשיות כשלעצמה. נשים בעבור נשים או נשים בלבד. לא. יש מי שכן ומזל שזה קיים. אבל אני- ענייני הוא גברים נשים- היחס ביניהם, הקשר הסיפור והקסם. הכל כמעט קורה שם.
אם ככה, שם את צריכה לחפש, לרדת מהתיאוריה והראש ולהיכנס לחוויה ולבטן או יותר למטה.
יופי, אז אמרתי, לא עשיתי. לא ידעתי איך.

יום אחד הכרתי את אשרם במדבר ואת אושו פגשתי שוב, מעבר לספרים ואת הסניאסים ולא הרבה אח"כ הסכמתי לדרוך רגל גם בפונה. אז גם התחילה אהבה חדשה ומצאתי את עצמי חיה באשרם עם בן זוג שעניינו ההולך וגובר הוא טנטרה. כשנתקלתי לראשונה ביצור הזה שנקרא סדנאות טנטרה- נחרדתי.
אני- שוחרת אינטימיות, אחד על אחדים, שמעולם לא השתייכתי לאף חבורה ותמיד רקדתי ביניהן, מחברת עולמות, רוצה את האהבה שלי בשקט איתו. מה לי ולעוד אנשים, למה לי? אטמתי גוף ואוזניים- זה לא קשור אלי. לא עזר לו כמה שניסה מסכן. (לא, מסכן הוא לא).
רצו החיים וזה עבד אחרת משתכננתי.

כן אני כאן, בתוך סדנת טנטרה. 4 ימים. מנחה מחו"ל. כמה קשה להניח לעצמי להיות. עברנו הרבה הסברים, סשנים, תרגולים. סבלנות הוא אומר, כל הזמן, סבלנות. איזו סבלנות ואיזה נעליים. אני בחורה חסרת סבלנות אני, מה שלא פוגע מהר, לא פוגע, אם לא נכנס מהראש ומהר, לא אוכל ובדרך כלל אני כבר לא שם לבדוק יותר.
אז, רגע אחד הגיע משהו שלא ידעתי איך לאכול אבל עדיין הייתי שם כדי לבדוק: היה צהריים, אור מלא, עשינו משהו (באמת לא חשוב מה, זה היה יכול להיות כל דבר אחר, היום אני יודעת, זה קשור בלאן שהגעתי: גוף, רגש ונשמה ברגע ההוא, אחרי יומיים בסדנא) הלכתי וגדלתי, התחזקתי. נוצר בי כוח אדיר, הרגשתי עוצמה וכוח חיים שלא הרגשתי שנים רבות (זה היה מוכר אז ידעתי שפעם זה היה) אבל זה הרגיש חדש, טרי, נקי וחסר כל מעצור. הוא אמר משפט אחד שלא זוכרת מהו, הייתי מול בן זוג, ולפתע לא לחמתי יותר והוא לא היה מולי. את כל הדבר הענק הזה שהייתי הרגשתי באותה עוצמה ואפילו יותר אבל לא עשיתי כלום. הפסקתי לעשות.
לא זה לא נכון, גם לא הפסקתי, המלחמה נמסה והחיות נותרה בלעדית.
כשעשיתי אהבה אח"כ, החיים געשו בפנים, חלק גדול ממני לא חשב יותר, היו לי שלושה רגעים שונים של "התחושה". לא, זאת לא הייתה חוויה רציפה, הם הבליחו, הרגעים, אבל לא פעם אחת, שלוש.
מאושרת. הייתי. ויותר אישה מאי פעם.

מאז גיל 18, אחרי האהבה ההיא עם "התחושה" שהייתה לי, תמיד מאז, בכל אהבה שבאה אחריה, שאלתי מבפנים אם לא תהיה יותר אחת כזאת. ואם התחושה בגוף שהייתה, גם היא לא בדיל יותר.
בגיל 30 "התחושה" חזרה אלי, כשאני בעניים פקוחות.

עברתי עוד ועוד סדנאות, פגשתי את משמעות העבודה בקבוצה תוך חשיפה, הכוח של גדילה מהירה הרבה יותר דרך קבוצה ותוך כדי הסכמתי גם להכיר בידע שיש בי בכל הנושא של אהבה, תקשורת, זוגיות, חושניות, נשיות וגבריות. ליוויתי סדנת טנטרה. אבל לא הסכמתי לדבר על טנטרה. לא, אני לא מתעסקת בטנטרה.
עברה שנה של ליווי בסדנת הטנטרה שיצרנו שהפכו לאט גם להנחיה.
ומצאתי את עצמי עושה שלום איתה. מה פתאום? הבנתי שכל מה שחשבתי עד אז על המילה טנטרה נכון עדיין: היא יוצרת בלבול גדול, הרבה אנרגיה טעונה במילה הזו, לא מעט קונפליקטים, פחד, חוסר ידיעה ויותר מהכל תחושת אי-ודאות גדולה.אז מה? היא לא יוצאת על מגש של כסף כדי להסביר את עצמה. היא רחבה כמעט כמו החיים עצמם. היא הכל. גם תפיסה, גם גישה, גם טכניקה וגם דרך. הסתירה נמצאת בתוכה ונמסה דרכה, היא מאפשרת ומדגישה את כל הקצוות. אבל היום מוכנה כבר להיות קשורה אליה.

הטנטרה קיימת בכל מקרה וגם אם לא תמיד מובנת לי או לאחרים וגם אם דרכיה שונות ורבות, זה שיעור גדול להסכים להיות חלק ממשהו שיש לו פנים רבות כל-כך, שנדמה מסוכן לא פעם להיות מזוהה איתו, לרדת מהגדר, ולהניח שני רגליים בפנים.

מתישהו, ברגע אחד, ידעתי שהטנטרה תהיה קיימת גם אם איש בעולם לא יכיר בה או יקיים אותה (במודע). היא תהיה, בתוך הנשים, בתוך הטבע והחי, ביסודות, ובמרקם של התא היחיד ושל היקום כולו. הוקל לי. היא לא צריכה אותנו וגם לא שנצטרך אותה. היא השזירה של הכל בהכל.

יותר מהכל הבנתי שאין דרך אמיתית ללמד טנטרה. ושהכי קרוב לזה הוא הניסיון לחשוף גישה, חוויה ומהות.
הכלים יכולים להיות טכניים, הנושא המרכזי יכול להיות מיניות אבל את הדבר עצמו יש לחוש, בגוף, כל אחד לעצמו.
זה לא מיקרי שכל-כך הרבה קם ונופל על האדם המנחה את התהליך הטנטרי. יותר מנושאי מודעות אחרים האנרגיה של המנחה, האדם שהוא, איך שהוא, חשובים בטנטרה. לא שהדבר אינו חשוב בסדנאות אחרות אלא ששם לא פעם נלמדת טכניקה ויש איך להיאחז בה גם בנפרד מן המנחה עצמו. מניסיוני, בטנטרה, אם תאחז בטכניקה בלבד, הפסדת לפני שהתחלת. אצלי רק כשלא נאחזת קורה משהו. ולא מפסיק לקרות לי.

היום, נמצאת יותר מאחורי הקלעים. יוצרת יצירות שקשורות ביחס בין העצמי ובין היחד, בזוגיות על-פני חופש, וכמיהה ובמימוש אהבה ופחות מנחה. לפני שלוש שנים פגשתי מורה, תרפיסט ופסיכולוג- בראש ובראשונה אדם העוסק בטנטרה- סמבהבו. מיד חשתי את האמת באדם הזה. את הכנות, הרגישות הגדולה, האמת, העדינות והדיוק שבו ובאופן שבו עובד. לאחר זמן מה ידעתי לומר שנכון להיום, כרגע, זו העבודה הכי מדויקת וכנה בתחום הטנטרה שפגשתי. אומרים על הטנטרה שהיא מהות נשית ולכן בגדול נשים גם לא באמת צריכות ללמוד אותה. הן כבר היא.
(גברים לעומת זאת הם אלו שנוטים ללמד אותה, שמתם לב? זה לא סתם, וזה אחלה דיל האמת, לכן אין על גבר ואישה המלמדים יחד- היא הדבר, הנוכחות והוא המורה).
בסמבהבו מצאתי את האיכות הזאת- הוא גבר במלוא מובן המילה: איטלקי, מושך, כריזמטי, יפה, סקסי ובאותה נשימה- רך, ישיר, רגיש בצורה בלתי רגילה, נבון ובעל חוכמה נשית עמוקה כמו גם גברית.
את העבודה הזו רציתי להרחיב.איתה לשתף פעולה ואותה לחוות, ללוות וליצור.
 

ענת לידרור - יוצרת גוף בתנועה, ריו אביירטו - ריקוד, מגע ותנועת גופנפש - התפתחות דרך הגוף. טנטרה ותרפיה – סדנאות עומק עם סמבהבו. מנחה ומלווה בקבוצות וביחידות. קבוצות קבועות, סדנאות ותהליכים מרוכזים בנושאים: עבודת גוף, השראה ותודעה, חיבור חלקים והרמוניה. בוגרת ביה"ס ריו אביירטו להנחיה וטיפול בתנועה מוזיקה, מגע וקול. בוגרת בצלאל – אמנות וצילום, פסיכולוגיה - מכללת ת"א יפו יוצרת ומלווה ביצירת תכני התפתחות אישיים ותהליכיים. יוצרת עצמאית בצילום וכתיבה. שותפתו של סמבהבו לעבודתו בישראל. לפרטים נוספים